מאת: ד"ר חגי אורנשטיין (.Ph.D)
מטפל אישי, זוגי ומשפחתי | מומחה לשפת גוף, תקשורת ודינמיקות בין-אישיות
יש אנשים שמתפקדים כל כך טוב – שאף אחד לא שם לב שהם כבר שנים מותשים מבפנים.
הם קמים בבוקר. עובדים, מגדלים ילדים, עונים להודעות, מחזיקים את הבית.
אפילו מחייכים כשצריך.
ומבחוץ, הכול נראה סביר.
אבל בפנים יש לעיתים תחושה אחרת:
כאילו משהו אף פעם לא באמת נרגע.
כאילו גם ברגעים שקטים – הגוף עדיין דרוך.
המחשבות עדיין רצות.
והלב לא ממש מצליח לנוח.
ויש גם מחשבות שלא תמיד נעים להגיד בקול:
"איך כולם מצליחים לחיות יותר בקלות ממני?"
"למה אני כל כך קשה עם עצמי?"
"איך זה שגם כשאני נח – אני לא באמת רגוע?"
לפעמים השאלה הכי מפחידה היא לא "מה עובר עליי" – אלא "כמה שנים אני כבר חי ככה".
בישראל של היום זה מקבל עוד שכבה.
גברים שחוזרים ממילואים לתוך יומיום שלא עצר לרגע.
נשים שמחזיקות את הבית, את הילדים, את הדאגה, ואת עצמן – בזמן שהחדשות לא מפסיקות.
זוגות שחיים בתוך עומס כלכלי, פחדים ביטחוניים, עייפות מתמשכת, והתחושה שאסור להם לקרוס עכשיו.
ובתוך כל זה, כמעט אף אחד לא שואל:
"ואתה – איך אתה באמת?"
מניסיוני, הרבה אנשים לא חיים בתוך משבר גדול.
הם חיים בתוך מתח פנימי מתמשך.
לא צעקני, לא דרמטי;
אבל כזה ששוחק לאט את תחושת החופש, הערך והשקט.
יש אנשים שכל החיים למדו להיות חזקים – עד שכבר לא נשאר מי שיחזיק אותם מבפנים.
והאמת היא ששלום פנימי בדרך כלל לא מגיע מרגע אחד גדול של שינוי.
הוא נבנה מהרגלים קטנים, יומיומיים, שמעצבים בהדרגה את היחסים שלכם עם עצמכם.
* * * *
איך מגיעים לשקט פנימי?
שקט פנימי לא נוצר מזה שהחיים מסתדרים סוף סוף – אלא מזה שהיחסים שלכם עם עצמכם מתחילים להשתנות.
מהניסיון הקליני שלי, אנשים שחיים בשלום יחסי עם עצמם אינם אנשים בלי כאב;
הם אנשים שפחות נלחמים בעצמם בזמן כאב.
כשהבעיה היא לא רק החיים – אלא האופן שבו אתם חיים את עצמכם
מניסיוני, רוב האנשים לא מותשים רק מהמציאות.
הם מותשים מהדרך שבה הם חיים את עצמם בתוך המציאות.
מהדרך שבה הם מדברים לעצמם.
שופטים את עצמם.
דורשים מעצמם.
מאכזבים את עצמם שוב ושוב.
הביקורת העצמית הופכת לרעש קבוע ברקע:
"יכולת יותר."
"למה שוב אמרת את זה?"
"אחרים מסתדרים טוב יותר."
לפעמים זה מופיע ככעס.
לפעמים כציניות.
לפעמים כאדישות שכבר אין כוח להסביר.
אבל מתחת לרגשות האלה יושבים לרוב רגשות עדינים ופגיעים יותר:
פחד להיכשל.
תחושת חוסר ערך.
בושה.
בדידות.
צורך עמוק להרגיש מספיק.
והבעיה היא שלאט לאט זה מפסיק להיות "מצב זמני".
זה נהיה אופן חיים.
שחיקה.
הצפה.
עייפות רגשית.
תחושת ריקנות גם כש"הכול בסדר".
מניסיוני, הסכנה הגדולה היא לא הכאב עצמו – אלא ההתרגלות לחיים בלי שקט פנימי.
* * * *
רועי – חלק ראשון: "אני פשוט צריך כלים"
רועי (שם בדוי) הגיע אליי לפני כשנתיים.
בן 43, שלושה ילדים, תפקיד ניהולי;
וסבב מילואים ארוך שנגמר חודשיים קודם לכן.
הוא ישב מולי מסודר מאוד. אסוף, יעיל.
"אני לא במשבר," הוא אמר. "אני פשוט צריך כלים."
הוא אמר את זה כאילו ביקש לשפר ניהול זמן.
שאלתי אותו מה מביא אותו.
הוא חשב רגע ואמר: "אני כל הזמן מתוח. גם כשאין סיבה. גם כשהכול בסדר."
ואז הוסיף, כמעט לעצמו: "אני חוזר מהמילואים – ואני לא יודע איך לחזור לעצמי."
זה היה משפט קטן.
אבל היה בו משהו עייף מאוד.
* * * *
מהם ההרגלים של אנשים שחיים בשקט פנימי?
הרגל ראשון: הם לא נלחמים בכל רגש שעולה
למה אנחנו מפחדים ממה שאנחנו מרגישים?
אנשים שחיים בשלום יחסי עם עצמם לא אוהבים כאב יותר מאחרים.
אבל הם פחות עסוקים בלמחוק אותו.
במקום להגיד: "אני לא אמור להרגיש ככה"
מתחילה לפעמים שאלה אחרת: "מה בי כל כך פוחד עכשיו?"
זה נשמע שינוי קטן. אבל הוא עמוק מאוד.
כי ברגע שמפסיקים להילחם בכל רגש –
מתחילים להבין מה הוא מנסה לספר.
יש רגעים קטנים כאלה:
האמא שעוצרת רגע לפני שהיא מתפרצת על הילד – וקולטת שהיא בכלל מוצפת ופוחדת.
הגבר שכועס מאוד על בת הזוג – ורק אחר כך מבין שהוא בעצם מרגיש דחוי.
האישה שמחזיקה את כולם כל היום – ואז פתאום בוכה לבד במקלחת בלי להבין למה.
ההיגיון אומר: "צריך לשלוט ברגשות."
אבל מהניסיון שלי, אנשים נרגעים דווקא כשהם מפסיקים לפחד מהם.
* * * *
הרגל שני: הם לוקחים אחריות – בלי להפוך לאשמים של הכול
יש אנשים שלוקחים על עצמם הכול.
ויש כאלה שמאשימים את כולם.
אבל שלום פנימי בדרך כלל נבנה במקום מורכב יותר.
מקום שאומר: "יש לי חלק במה שקורה – אבל אני לא כל הסיפור."
זו עמדה שמאפשרת להשתנות בלי להתפרק.
בזוגיות זה קריטי במיוחד.
כי הרבה זוגות חיים בתוך מאבק סמוי של אשמה:
מי התרחק.
מי פחות ניסה.
מי כבר לא רואה את האחר.
מי תמיד עייף.
מי תמיד כועס.
ובמציאות הישראלית יש לזה לעיתים שכבה נוספת:
אחד מהם היה במילואים.
השני החזיק לבד בית וילדים.
שניהם עברו תקופה קשה –
אבל כל אחד מרגיש שלא באמת רואים את מה שהוא עבר.
ואז מתחיל ריחוק שקט.
לא תמיד דרך ריבים.
לפעמים דרך משפטים קצרים יותר.
פחות מגע, פחות סבלנות, פחות מבטים.
הסכנה היא ההתרגלות למרחק.
אבל מניסיוני, זוגות מתחילים להשתקם דווקא כשהם מפסיקים לחפש אשמים – ומתחילים להבין פצעים.
* * * *
הרגל שלישי: הם לא בונים ערך עצמי רק דרך אישור מאחרים
למה ביקורת קטנה מרגישה לפעמים כמו התרסקות?
זה אחד הדפוסים הכואבים ביותר שאני פוגש בקליניקה.
אנשים שמרגישים טוב עם עצמם – רק כשהם מצליחים, נחוצים או רצויים.
ואז כל ביקורת קטנה הופכת לאיום.
כל שתיקה מרגישה כמו דחייה.
כל ריחוק מפעיל פחד.
יש רגעים קטנים כאלה:
כשהטלפון נשאר בלי הודעה – והלב כבר מתחיל לפרש.
כשבן הזוג עייף – ומיד עולה התחושה: "אני כבר לא חשוב לו."
כשמישהו עונה בטון קצת קצר – ואתם מסתובבים עם זה יום שלם.
אבל אנשים שחיים בשלום יחסי עם עצמם בנו לאורך השנים גם עוגנים פנימיים.
לא מתוך ניתוק מאנשים, אלא מתוך קשר יציב יותר לעצמם.
מניסיוני, אנשים לא באמת קורסים בגלל ביקורת.
הם קורסים כשהביקורת פוגשת מקום פנימי שכבר שנים מרגיש לא מספיק.
* * * *
רועי – חלק שני: המלכוד
בפגישות הראשונות רועי ניסה להבין איך "לתקן את עצמו".
הוא ביקש כלים, שיטות, פתרונות.
ואני – ובזה אני אומר בכנות שגם אני התלבטתי –
שאלתי את עצמי:
האם אנחנו באמת נוגעים בכאב?
או רק מנסים להפוך אותו ליותר יעיל לניהול?
כי רועי ידע לדבר על עצמו בצורה מאוד מסודרת.
מנהל טוב מנהל גם את עצמו.
הוא דיווח – לא ממש סיפר.
ובשלב מסוים הבנתי שזה בדיוק המלכוד:
הוא עשה בטיפול מה שעשה כל החיים –
תפקד מצוין, ולא באמת היה שם.
* * * *
הרגל רביעי: הם יודעים להיות קרובים – בלי להיעלם בתוך הקשר
יש אנשים שבכל קשר מאבדים את עצמם.
מוותרים מהר מדי.
מתאימים את עצמם.
נזהרים לא להכביד.
נמנעים מקונפליקט.
שוכחים מה הם באמת רוצים.
ויש אנשים שעושים בדיוק הפוך:
שומרים על עצמם כל כך – שאף אחד כבר לא באמת מצליח להתקרב אליהם.
אבל שלום פנימי מאפשר משהו אחר:
גם קרבה, וגם נוכחות עצמית.
מניסיוני, הרבה אנשים לא מפחדים רק להיפגע.
הם מפחדים לאבד את עצמם בתוך אהבה.
ולכן לפעמים ההתנגדות לא נראית כמו ריב, אלא כמו התרחקות שקטה:
ארוחות ערב בלי שיחה.
נסיעה משותפת ברכב עם שני טלפונים פתוחים.
לילות שבהם שני אנשים שוכבים אחד ליד השני – אבל כבר לא באמת נפגשים.
ולפעמים האדם הכי בודד בבית הוא דווקא זה שאף פעם לא מפסיק לתפקד.
* * * *
הרגל חמישי: הם נותנים מקום למה שלא פתור – בלי לנסות לתקן הכול מיד
אחת האשליות הגדולות של העולם המודרני היא שכל דבר חייב להיפתר מהר.
אבל החיים האמיתיים מורכבים יותר.
יש פצעים שלא נסגרים לגמרי.
יש מערכות יחסים שנשארות מורכבות.
יש חוויות שלא נעלמות רק כי החלטנו "להמשיך הלאה".
ואנשים שחיים בשלום יחסי עם עצמם לומדים לאט להחזיק גם את החלקים הלא פתורים –
בלי להפוך אותם לכל הזהות שלהם.
זו יכולת עדינה מאוד:
להרגיש כאב,
מבלי להפוך אותו למי שאתם.
* * * *
רועי – חלק שלישי: הרגע שבו הכול השתנה
באחת הפגישות, אחרי שתיקה ארוכה יותר מהרגיל, שאלתי אותו:
"מה אתה מרגיש כלפי עצמך ברגעים שבהם אתה מאכזב את עצמך?"
הוא שתק, הסתכל לרצפה, ואמר בשקט:
"בושה."
זה היה רגע קטן.
אבל משהו בו שינה את כל הטיפול.
כי עד אז הוא ניסה לטפל בהתנהגויות.
אבל מתחת הייתה תחושת חוסר ערך עמוקה –
שלא התחילה במילואים, ולא בעבודה, ולא בזוגיות.
היא הייתה שם הרבה קודם.
זה לא היה תהליך חלק.
היו פגישות שבהן הוא הגיע סגור לגמרי.
היו רגעים שבהם אמר:
"אני לא בטוח שזה עוזר."
והייתה גם פגישה אחת שביטל ברגע האחרון,
ואחר כך הודה שפחד ממה שעלול לעלות.
לפעמים דווקא האנשים שנראים הכי בשליטה –
הם אלה שהכי פוחדים לפגוש את עצמם באמת.
* * * *
הבדידות של מי שמרגיש שמשהו לא עובד – אבל לא יודע להסביר מה
הרבה אנשים חיים בדיוק במקום הזה.
"זה בטח יעבור לבד."
"אולי אני פשוט רגיש מדי."
"לא רוצה להכביד על אחרים."
אבל עם הזמן הבדידות הזו הופכת למשהו עמוק יותר.
לא רק בדידות מאנשים, אלא בדידות מעצמכם.
בתקופה שבה אנשים עוברים בין חדשות קשות, עבודה, מילואים, ילדים ועייפות מתמשכת –
הרבה אנשים כבר לא יודעים בכלל איך נשמע השקט הפנימי שלהם.
ולפעמים האדם הכי מותש בחדר הוא דווקא זה שכולם נשענים עליו.
ודווקא מי שמוכן לעצור רגע ולהתבונן –
כבר מתחיל תנועה של שינוי.
לא כי הוא חלש.
אלא כי הוא כבר לא מוכן להמשיך לחיות על אוטומט.
* * * *
להבין לפני שמתקנים – על הגישה הטיפולית
הטיפול לא מתחיל מ"איך להיות טוב יותר".
הוא מתחיל מ:
"מה באמת קורה כאן בפנים?"
לא רק ברמת ההתנהגות;
אלא ברמת הרגש, הפחד, הצרכים הלא ממומשים, והדפוסים שנבנו לאורך שנים.
לפעמים שאלה אחת פשוטה משנה משהו:
"מה אתה צריך לשמוע עכשיו – שלא שמעת הרבה שנים?"
ולפעמים דווקא השקט בחדר הוא הרגע הכי משמעותי.
כי ההיגיון אומר שצריך לדבר יותר.
אבל מהניסיון שלי,
לפעמים רק כשמפסיקים להילחם – מתחילים באמת להקשיב.
איך מתחילים תנועה עדינה יותר של שלום פנימי
לא צריך מהפכה.
בדרך כלל השינוי מתחיל בדברים קטנים:
- לעצור רגע לפני תגובה אוטומטית
- לשים לב לשפה הפנימית
- להסכים להרגיש בלי להיבהל
- לדבר לעצמכם קצת פחות באלימות
- לבקש עזרה בלי לראות בזה כישלון
קרבה לעצמכם לא נבנית מרגע אחד גדול.
היא נבנית מהמון רגעים קטנים של כנות.
כשלא מתייחסים – המרחק הפנימי מתחיל לנהל את החיים
כשלא עוצרים להתבונן,
הביקורת הופכת לשפה קבועה.
הריחוק הופך להרגל.
והעומס הרגשי נהיה חלק מהזהות.
וזה משפיע על הכול:
על הזוגיות,
על ההורות,
על הגוף,
על היכולת ליהנות,
ועל התחושה שיש באמת מקום לנשום.
מניסיוני, אנשים שפונים מוקדם יחסית –
לא בהכרח צריכים יותר טיפול.
לפעמים הם פשוט צריכים פחות שנים של בדידות פנימית.
מה שמגלים בדרך – שלא ציפינו לו
אנשים שמתחילים תהליך רגשי כזה מגלים לעיתים דברים שלא חיפשו בכלל:
יותר שקט.
יותר חופש פנימי.
יותר רכות מול עצמם.
יותר סבלנות לילדים.
פחות צורך להוכיח.
יותר יכולת להיות באמת בקשר.
לא כי החיים נעשו פשוטים יותר.
אלא כי היחסים שלהם עם עצמם השתנו.
* * * *
רועי – חלק רביעי: לא סוף מושלם, אבל התחלה אחרת
לאט לאט, במשך חודשים, משהו התרכך.
הביקורת הפנימית נהייתה פחות אכזרית.
הוא התחיל לדבר לעצמו אחרת.
לא כמנהל שמעריך עובד שנכשל –
אלא כמו אדם שמנסה להבין את עצמו.
הזוגיות שלו נעשתה פחות מתגוננת.
הילדים שלו התחילו לפגוש אבא פחות מתוח.
והוא עצמו התחיל לזהות רגעים שבהם הוא כבר לא חייב להיות חזק כל הזמן.
הוא לא הפך לאדם אחר.
הוא לא "נרפא".
עדיין יש ימים קשים.
עדיין יש רגעים שבהם הביקורת חוזרת.
אבל עכשיו הוא מזהה אותה –
ולא נותן לה לנהל אותו אוטומטית.
בפגישה האחרונה שלנו הוא אמר:
"אני לא יודע אם אני אדם שקט יותר. אבל אני פחות לבד עם עצמי."
ומניסיוני,
זה לעיתים ההבדל בין חיים של הישרדות –
לחיים שיש בהם גם מקום לנשום.
* * * *
כשיש מישהו מבחוץ – אפשר סוף סוף להפסיק להילחם לבד
קשה מאוד לראות לבד את הדפוסים שבתוכם חיים שנים.
הם מוכרים מדי.
אוטומטיים מדי.
ולפעמים כבר מרגישים כמו "מי שאנחנו".
במרחב הטיפולי מתאפשר משהו אחר:
להתבונן בלי להתגונן.
להרגיש בלי להתבייש.
ולהבין שלא חייבים להמשיך לחיות כל הזמן במאבק פנימי.
מניסיוני, אנשים לא באמת מפסיקים לאהוב את עצמם.
הם פשוט מפסיקים להרגיש בטוחים להיות מי שהם.
וכשהביטחון הזה מתחיל לחזור –
גם הקשר עם עצמם,
וגם הקשרים עם האנשים שהם אוהבים,
מתחילים להשתנות.
ולפעמים עצם ההסכמה לא להישאר לבד עם זה –
כבר משנה משהו.
* * * *
אם מצאתם את עצמכם בתוך הסיפור של רועי,
ואתם מרגישים שהתפקוד הגבוה שלכם בחוץ כבר לא מצליח להסתיר את העייפות הפנימית –
אתם לא חייבים להמשיך להחזיק את זה לבד.
* * * *
המאמר נכתב על־ידי ד"ר חגי אורנשטיין (.Ph.D), מטפל אישי, זוגי ומשפחתי; מומחה לשפת גוף, תקשורת ודינמיקות בין־אישיות.
ד"ר אורנשטיין הוא בעל דוקטורט במדעי ההתנהגות (התנהגות ארגונית) מאוניברסיטת תל אביב, ובעל ניסיון רב שנים בתחומי הטיפול, הגישור וניתוח תקשורת לא-מילולית והתנהגות אנושית.
לאורך השנים ליווה משפחות וזוגות בהתמודדות עם קונפליקטים משפחתיים, משפחות מורכבות, יחסי הורים-ילדים ודינמיקות בין-דוריות מורכבות.
למידע נוסף על הרקע המקצועי ותחומי ההתמחות של ד"ר חגי אורנשטיין, ניתן לעבור לעמוד האודות: לחץ/י כאן
אם התחברת למאמר והרגשת שהוא נוגע גם בהתמודדויות שאת/ה חווה, ניתן ליצור קשר לתיאום פגישת ייעוץ או טיפול באמצעות טופס הפנייה המופיע מטה.
מאמרים נוספים באותו נושא (לחץ/י על כותר המאמר בכדי לעבור אליו)