מאת: ד"ר חגי אורנשטיין (.Ph.D)
מטפל אישי, זוגי ומשפחתי | מומחה לשפת גוף, תקשורת ודינמיקות בין-אישיות
התמונה הופקה באמצעות Gemini AI
יש רגעים כאלה, בדרך כלל אחרי שיחת טלפון קצרה עם אמא או אבא, שבהם משהו בבית משתנה.
הפנים מתקשות מעט, הטון נהיה חד יותר, והמרחק ביניכם מתרחב בלי שאף אחד ממש התכוון לכך.
אתם מוצאים את עצמכם עומדים באמצע – בין בן או בת הזוג שבחרתם בהם, לבין ההורה שממשיך להיות נוכח, מבקר, לפעמים שופט, גם כשאתם כבר בני 40, 50, ואפילו יותר.
ובתוך זה עולים רגשות מורכבים: אשמה, בלבול, פחד לאכזב, ולעיתים גם תחושת בדידות שקטה, כאילו אף אחד לא באמת רואה אתכם במלוא המורכבות שלכם, והאילוצים והקשיים שאיתם אתם מתמודדים.
אז למה זה קורה ואיך מתמודדים?
כאשר הורה ממשיך לבקר גם בגיל מבוגר, נוצרת לעיתים דינמיקה שבה הילד הבוגר נשאר מחויב רגשית להורה, ומתקשה להציב גבולות. זה מוביל לקונפליקט פנימי שמחלחל לזוגיות ויוצר מתח, ריחוק ולעיתים פגיעה באמון.
* * * *
כשביקורת הורית הופכת לחלק מהקול הפנימי שלכם
מהניסיון הקליני שלי, הביקורת של ההורה לא נשארת רק מחוץ לכם, אלא היא נכנסת פנימה.
היא הופכת לקול שמלווה אתכם:
"אולי הוא באמת לא מספיק טוב בשבילי",
"אולי היא לא מנהלת נכון את הבית",
"אולי אני טועה".
וכך, בלי לשים לב, אתם כבר לא רק מגיבים להורה, אלא גם מתחילים להביא את הביקורת הזו אל תוך הזוגיות.
בן הזוג מרגיש זאת היטב. לעיתים זה מופיע ככעס או התגוננות ("למה אתה תמיד בצד שלהם?"), ולעיתים כריחוק שקט: שתיקות, הימנעות, תחושת ניכור הולכת וגוברת; ולבסוף – מריבות ומתח.
הניסיון הקליני מראה, שהקונפליקט הזה כמעט תמיד מייצר שחיקה:
לא בהכרח בגלל רוע או כוונה לפגוע, אלא בגלל עומס רגשי מתמשך – עבודה, ילדים, מציאות ישראלית לחוצה, ולעיתים גם שירות מילואים שמוסיף עוד שכבה של מתח.
* * * *
זה לא רק מאבק בין אנשים; זה מאבק בין נאמנויות
הקושי האמיתי כאן הוא לא "מי צודק", הוא נאמנות:
נאמנות להורה שגידל אתכם, שלעיתים עדיין זקוק לכם; או גורם לכם להרגיש שהוא זקוק לכם; או שאתם דווקא אלו שחשים שאתם זקוקים לו –
מול נאמנות לבן או בת הזוג – האדם שבחרתם לבנות איתו חיים.
ובתוך זה נוצרת קריעה פנימית:
אם תציבו גבול להורה, אולי תרגישו אשמה, אולי פחד לאבד קשר.
אם לא תציבו גבול, בן הזוג עלול להרגיש לבד, לא מוגן, לא בעדיפות. ואולי גם תאבדו את עצמכם: את כבודכם, ואת תחושת החרות הפנימית שלכם מול ציפיות ולחצי ההורה המבקר.
זו דילמה רגשית עמוקה, שכרוכה בתחושות שייכות, זהות, ושל תחושת מקום בעולם.
* * * *
"זה יעבור לבד" – או שזה רק יעמיק?
הרבה אנשים שאני פוגש חושבים:
"זה פשוט האופי של ההורה שלי",
"ככה זה אצלנו במשפחה",
"לא רוצה לעשות דרמה".
אבל המציאות שונה:
כאשר אין גבולות ברורים, הדינמיקה לא נרגעת – היא מתבססת ומעמיקה.
הביקורת ממשיכה, בן הזוג נפגע יותר, ואתם נשארים באמצע; לעיתים בתחושת הצפה, ולעיתים בתחושת קיפאון.
דווקא מי שחושש להציף את הנושא – מתוך רצון לשמור על שקט – מוצא את עצמו לא פעם בתוך מתח גדול יותר לאורך זמן.
* * * *
להבין לפני שמתקנים: מה באמת קורה מתחת לפני השטח
בטיפול, אנחנו לא מתחילים מלהחליט "מי צודק".
אנחנו מנסים להבין מה קורה מתחת לפני השטח.
לעיתים נגלה שההורה המבקר פועל מתוך חרדה: פחד לאבד שליטה, פחד מבדידות, צורך עמוק להישאר משמעותי.
לעיתים נגלה שאתם עצמכם נושאים צורך עמוק בהכרה מההורה, שלא קיבל מענה לאורך השנים.
ובמקביל, בן הזוג מביא צורך אחר: ביטחון, נאמנות, תחושת "אנחנו".
זוג שהיה בטיפולי בעבר, נקרא להם יעל ואורי, הגיעו אלי עם אתגר דומה:
אמא של יעל הייתה מעירה כמעט על כל דבר: מהחינוך של הילדים, ועד לאופן שבו אורי מדבר.
יעל ניסתה "לא לקחת צד", אבל אורי חווה זאת כנטישה ואף בגידה.
רק כשהצלחנו לעצור ולשאול:
"מה את באמת מרגישה מול אמא שלך?"
עלה שם משהו אחר לגמרי: פחד לאבד את הקשר איתה.
ומתוך המקום הזה, יעל הצליחה להתחיל להציב גבולות. לא מתוך כעס, אלא מתוך בהירות, ובאמצעות כלי תקשורת אסרטיבית שלימדתי אותם.
* * * *
כלים קטנים שמשנים את הדינמיקה
הרבה פעמים, לא מדובר בצעדים דרמטיים, אלא בתנועה עדינה:
- לומר לעצמכם בכנות: "אני לא חייב להסכים עם ההורה שלי כדי לאהוב אותו."
- לשאול את בן הזוג: "מה אתה צריך ממני כשזה קורה?"
- לנסח גבול פשוט: "אני שומע/ת אותך, אבל זה משהו שאנחנו נחליט בינינו."
האינסטינק אולי יגיד שצריך "לעמוד על שלכם", או דווקא להיכנע.
אבל מהניסיון שלי, הדרך היעילה יותר היא דווקא לשלב רוך ובהירות יחד.
* * * *
כשלא מציבים גבולות, הקשר הזוגי מתחיל לשלם את המחיר
כאשר המצב נמשך לאורך זמן, משהו בזוגיות משתנה.
האמון נסדק, הקרבה נפגעת, ולעיתים בן הזוג מתחיל לסגת רגשית; לא מתוך אדישות, אלא מתוך פגיעה.
הילדים מרגישים זאת גם הם. לא בהכרח דרך מילים, אלא דרך האווירה בבית.
וכך, לאט לאט, נוצר מצב שבו ההורה ממשיך להיות דמות מרכזית, בעוד הזוגיות עצמה נסדקת ונדחקת הצידה.
* * * *
ומה קורה כשמתחילים לשנות משהו קטן
החלק המעניין הוא, שלעיתים שינוי קטן יוצר תנועה גדולה.
כשהילד הבוגר מתחיל להחזיק עמדה ברורה יותר – לא תוקפנית, לא מתנצחת, אלא יציבה – המערכת כולה מתחילה להסתדר מחדש.
פתאום יש יותר שקט פנימי, ויותר תחושת שותפות בזוגיות.
ולעיתים, באופן מפתיע, גם הקשר עם ההורה נהיה רגוע יותר.
לא כי הכול נפתר, אלא כי משהו בתפקידים השתנה.
* * * *
כשיש מרחב להבין, אפשר סוף סוף לנשום
העבודה הזו לא תמיד פשוטה.
היא נוגעת בשורשים עמוקים של זהות, של משפחה, של שייכות.
אבל במרחב טיפולי, אפשר להתחיל לראות את הדינמיקות האלו בצורה ברורה יותר: בלי האשמה, בלי צורך לבטל צד כלשהו; אלא מתוך הבנה עמוקה של כל המעורבים, ושל התפקידים הנכונים של כל אחד מהצדדים.
מניסיוני, זוגות לא מפסיקים לאהוב בגלל הורים ביקורתיים כשלעצמם, אלא בשל ניהול יחסים לא מותאם עמם, הגורם להם להפסיק להרגיש בטוחים בתוך הקשר.
וכשהביטחון חוזר – גם אם הוא לא מושלם –
נפתחת אפשרות חדשה:
להיות בני זוג, וגם ילדים להורים,
אבל לא במחיר של עצמכם ושל הזוגיות שלכם.
* * * *
המאמר נכתב על־ידי ד"ר חגי אורנשטיין (.Ph.D), מטפל אישי, זוגי ומשפחתי; מומחה לשפת גוף, תקשורת ודינמיקות בין-אישיות.
ד"ר אורנשטיין הוא בעל דוקטורט במדעי ההתנהגות (התנהגות ארגונית) מאוניברסיטת תל אביב, ובעל ניסיון רב שנים בתחומי הטיפול, הגישור וניתוח תקשורת לא-מילולית והתנהגות אנושית.
בעל ניסיון רב שנים בליווי יחידים, זוגות ומשפחות בהתמודדות עם קונפליקטים זוגיים ומשפחתיים, משפחות מורכבות, יחסי הורים-ילדים ודינמיקות בין-דוריות מורכבות.
למידע נוסף על הרקע המקצועי ותחומי ההתמחות של ד"ר חגי אורנשטיין, ניתן לעבור לעמוד האודות: לחץ/י כאן
אם התחברת למאמר והרגשת שהוא נוגע גם בהתמודדויות שאת/ה חווה, ניתן ליצור קשר לתיאום פגישת ייעוץ או טיפול באמצעות טופס הפנייה המופיע מטה.