מאמרים

כשבן זוג אחד רוצה להיות קרוב למשפחה שלו – והשני מרגיש שהוא מאבד את עצמו שם

 

מאת: ד"ר חגי אורנשטיין (.Ph.D)

מטפל אישי, זוגי ומשפחתי  |  מומחה לשפת גוף, תקשורת ודינמיקות בין-אישיות

Shutterstock_1294608067

הקדמה

אתם נוסעים לארוחת שישי. אחד מכם מתכונן בהתרגשות שקטה: זה הבית, הריחות, השפה המוכרת. השני כבר מתכווץ בפנים. אולי לא אומר כלום, אולי זורק הערה קטנה, אבל הגוף כבר יודע: זה יהיה ערב של דריכות.

ובתוך השקט הזה נוצרים רגשות שקשה להודות בהם: בדידות, עלבון, חוסר שייכות.

מצד אחד, מקנן הרצון להיות חלק. מצד שני, פועל הצורך להתרחק כדי לא להיפגע.

מניסיוני, זה אחד הקונפליקטים הזוגיים המבלבלים ביותר, כי הוא נראה חיצוני ("כמה כבר נפגשים עם המשפחה"), אבל מרגיש מאוד אישי.

בתמצית:
כאשר אחד מבני הזוג מעוניין בקרבה למשפחה שלו, והשני מרגיש אי נוחות או ריחוק מאותה משפחה, נוצר קונפליקט בין נאמנות למשפחה לבין הצורך בביטחון זוגי. הפתרון אינו לבחור צד, אלא להבין את החוויה של כל אחד, ולבנות גבולות שמגנים על כ"א מבני הזוג – ועל הקשר.

 

*   *   *   *

 

זה כמעט תמיד מתחיל ממשפחה אחת – ולא משתיים

מניסיוני, ברוב המקרים זה לא סיפור סימטרי בין שתי משפחות.
זה מתחיל סביב משפחת המוצא של אחד מכם.

אחד מכם מגיע איתה לזוגיות בטבעיות. היא עבורו הבית.
השני עלול להגיע אליה כאורח; לפעמים כאורח שמרגיש זר, לא מובן; ובמקרה הגרוע יותר – גם לא רצוי.

וכאן מתחיל הפער:
האחד חווה את הקרבה למשפחת המוצא שלו כהמשכיות טבעית של החיים;
בעוד שהשני חווה אותה לעיתים כחוויה של חשיפה, ביקורת או אובדן מקום.

אבל מהר מאוד זה כבר לא רק "המשפחה שלו" או "שלה".
זה הופך לשאלה עמוקה יותר:
איפה נגמרת המשפחה – ומתחילה הזוגיות שלכם.

 

*   *   *   *

 

איך זה מרגיש מבפנים – שני עולמות שמתנגשים

הצד שמרגיש לא בנוח לא תמיד יודע להסביר למה.
הוא רק יודע ששם, ליד השולחן, משהו בו מתכווץ ונסגר.

אולי זו הערה קטנה.
אולי מבט.
אולי זיכרון ישן שמתעורר בלי מילים.

הרגשות הראשוניים שם עדינים וכואבים:
בדידות, דחייה, בושה, חוסר ביטחון.

אבל מהר מאוד הם מתחלפים ברגשות שניוניים:
כעס, ביקורת, ציניות, הימנעות.

מנגד, בן הזוג השני חווה משהו אחר לגמרי:
הוא לא מבין למה זה כל כך קשה.
לעיתים הוא מרגיש מותקף, כאילו מבקרים את האנשים שהוא קשור אליהם ואוהב אותם.

ומתחת לזה עולה גם כאב שקט:
תחושת נטישה.
כאילו הוא נדרש לבחור בין בן הזוג לבין המשפחה שלו.

 

*   *   *   *

 

ואז זה הופך למאבק שלא מדברים עליו באמת

בהתחלה זה נראה כמו ויכוח על תדירות ביקורים.

אבל בפועל, נוצרת דינמיקה עמוקה יותר:

  • אחד לוחץ, מתעקש, לפעמים אפילו שולט
  • השני מתרחק, נסגר, או מגיע "רק כדי לסמן וי"

הניסיון הקליני מראה שזה מחלחל מהר מאוד למרחבים אחרים בקשר:
יותר שתיקות בארוחת ערב
פחות מגע
יותר עייפות ופחות סבלנות

וכעסים שמצטברים ונפרקים ללא שליטה מלאה בתזמון ובהקשר. 

ובמציאות הישראלית – עם עומס, עבודה, ילדים, מילואים – אין הרבה מרחב לעצור ולהבין.
ואז, בהדרגה, השקט מתחיל לנהל את הקשר.

 

*   *   *   *

 

"אולי זה סתם יעבור" – הבדידות של מי שחושב על טיפול

"זה לא כזה נורא."
"לא רוצה לעשות מזה עניין."
"אולי אני פשוט רגיש מדי."

מאחורי המשפטים האלה יש הרבה פעמים פחד:
פחד להיחשף.
פחד להיתפס כבעייתי.
פחד לאבד את מה שיש.

אבל מהניסיון שלי, דווקא המקום שבו אתם עוצרים ושואלים הוא המקום שבו מתחילה תנועה.
לא בגלל שהכול ברור, אלא כי כבר נעשה בלתי אפשרי להתעלם.

 

*   *   *   *

 

להבין לפני שמתקנים – מה באמת קורה כאן

בטיפול זוגי, לרוב, אני לא מחפש מי צודק.
אני מנסה להבין מה על מה כל אחד מכם מנסה לשמור או להשיג.

זוג שפגשתי הגיע עם קונפליקט כזה בדיוק.
הוא הרגיש חובה עמוקה להיות קרוב למשפחה שלו.
היא הרגישה שכל ביקור שם פוגע בה ומוחק אותה.

בהתחלה הם דיברו על "כמה פעמים נבוא".
אבל כשעצרנו – עלה משהו אחר:
הוא פחד לאבד שייכות.
היא פחדה לאבד את עצמה.

כשזה נאמר בקול, משהו התרכך.

אחד הכלים שאני מציע הוא שאלה פשוטה:
"מה אתה צריך להרגיש ממני כשאנחנו שם?"

ההיגיון יגיד שצריך למצוא פתרון מהיר.
אבל מהניסיון שלי: ההבנה היא זו שמחוללת שינוי לטובה, לא ההכרעה.

 

*   *   *   *

 

איך מתחילים לזוז בלי לשבור

לא צריך להסכים על הכול.
צריך להתחיל לראות אחד את השניה.

צעדים קטנים עושים הבדל גדול:

  • להכיר בקושי של השני, גם אם לא מבינים אותו עד הסוף.
  • לבנות גבולות משותפים – לא מתוך מאבק, אלא מתוך הגנה על הקשר.
  • לאפשר גם קרבה וגם מרחב, בלי לבטל אחד מהם.

מניסיוני, קרבה זוגית לא תמיד נבנית מהחלטות דרמטיות,
אלא מהרגעים הקטנים שבהם אתם בוחרים להיות בעד שניכם.

 

*   *   *   *

 

כשלא מתמודדים – הפער מתקבע

עם הזמן, כל אחד מוצא את הדרך שלו "להסתדר":
האחד מפסיק לבקש,
השני מפסיק להסביר.

והפער נהיה שקט – אבל עמוק יותר.

זה משפיע גם על הילדים, שקולטים מתחים ונאמנויות לא מדוברות.
זה שוחק את תחושת הביטחון בקשר.

אין מאוחר מדי, אבל הניסיון הקליני מראה:
ככל שפונים מוקדם יותר, הדרך חזרה פשוטה ורכה יותר.

 

*   *   *   *

 

מה מגלים בדרך – לא רק על המשפחה

הרבה זוגות מופתעים לגלות שזה לא רק על המשפחה.

הם לומדים:
לדבר רגשות במקום עמדות.
להקשיב בלי להתגונן.
להיות צוות – גם כשהם שונים.

ולפעמים, הם מגלים משהו שלא חיפשו בכלל:
תחושת שותפות חדשה, עמוקה יותר ממה שהייתה קודם.

 

*   *   *   *

 

כשיש מרחב בטוח – אפשר שוב לנשום

במציאות עמוסה כמו שלנו, לא פשוט לייצר את השיח הזה לבד.

בטיפול, נוצר מרחב שבו אפשר לעצור, לראות, ולהבין.

ומה שאני רואה שוב ושוב הוא פשוט:
זוגות לא מפסיקים לאהוב.

הם פשוט מפסיקים להרגיש בטוחים בתוך האהבה.

וכשנוצר מקום שבו אפשר שוב להרגיש מסופקים ובטוחים,
גם הקונפליקט סביב המשפחה כבר לא מנהל את הקשר, אלא הופך לעוד משהו שאפשר להתמודד איתו יחד,

ולצאת ממנו חזקים ומאוחדים יותר.

 

*   *   *   *

המאמר נכתב על־ידי ד"ר חגי אורנשטיין (.Ph.D), מטפל אישי, זוגי ומשפחתי; מומחה לשפת גוף, תקשורת ודינמיקות בין-אישיות.

ד"ר אורנשטיין הוא בעל דוקטורט במדעי ההתנהגות (התנהגות ארגונית) מאוניברסיטת תל אביב, ובעל ניסיון רב שנים בתחומי הטיפול, הגישור וניתוח תקשורת לא-מילולית והתנהגות אנושית.

בעל ניסיון רב שנים בליווי יחידים, זוגות ומשפחות בהתמודדות עם קונפליקטים משפחתיים, משפחות מורכבות, יחסי הורים-ילדים ודינמיקות בין-דוריות מורכבות.

למידע נוסף על הרקע המקצועי ותחומי ההתמחות של ד"ר חגי אורנשטיין, ניתן לעבור לעמוד האודות: לחץ/י כאן

אם התחברת למאמר והרגשת שהוא נוגע גם בהתמודדויות שאת/ה חווה, ניתן ליצור קשר לתיאום פגישת ייעוץ או טיפול באמצעות טופס הפנייה המופיע מטה.