כשההורה "לעולם אינו טועה" – הילד מתחיל להאמין שהוא הבעיה

מה קורה לילד שגדל עם הורה שלעולם אינו אומר "טעיתי"?

ברוב המקרים, הנזק אינו נובע מהטעות עצמה, אלא מהמסר המתמשך שלפיו רגשותיו, תפיסתו או זיכרונותיו של הילד אינם נכונים. לאורך השנים, ילדים רבים לומדים להטיל ספק בעצמם, להתנצל גם כשלא פגעו, ולהאמין שערכם תלוי בכך שלא יערערו על מי שחזק מהם. זהו דפוס משפחתי שעלול ללוות אותם גם בזוגיות, בהורות ובעבודה – שנים רבות לאחר שעזבו את בית הוריהם.

 

*   *   *   *

 

יש בתים שבהם אדם אחד לעולם אינו טועה

יש משהו מיוחד באווירה שנוצרת בבית שבו אחד ההורים לעולם "אינו טועה". 

לא תמיד שומעים שם צעקות.

לא תמיד יש אלימות.

לפעמים אפילו שומעים הרבה משפטים כמו "אני עושה הכול בשבילכם".

אבל כשמשהו משתבש, התסריט כמעט קבוע: מישהו אחר אשם. הילד רגיש מדי. בן הזוג לא הבין. המציאות הוצאה מהקשרה.

והמילה "טעיתי" פשוט אינה קיימת.

מהניסיון שלי, ילדים אינם עסוקים בשאלה אם הוריהם מושלמים. הם עסוקים בשאלה הרבה יותר בסיסית: "האם אני יכול לסמוך על מה שאני מרגיש?"

וכאשר התשובה חוזרת שוב ושוב להיות "לא" – מתחיל להיווצר סדק עמוק בערך העצמי.

מניסיוני, ילדים אינם נשברים מהטעות של ההורה. הם נשברים כשהם צריכים לשאת אותה במקומו.

 

*   *   *   *

 

לא הטעות פוגעת – אלא המציאות שאסור לערער עליה

כולנו טועים. אין הורה שלא הרים פעם את הקול, שלא פירש לא נכון, שלא שפט מהר מדי.

אבל יש הבדל עצום בין הורה שטועה לבין הורה שאינו מסוגל להכיר בכך.

כאשר הורה אומר "נכון, כעסתי מדי", "לא הבנתי אותך", "פגעתי בך" – הוא אינו מאבד סמכות. להפך. הוא מלמד את ילדו שאפשר להיות אדם בעל ערך גם כשאיננו מושלמים.

לעומת זאת, כאשר כל טעות מוסברת, מוצדקת או מוכחשת, הילד נאלץ לבחור בין שתי אפשרויות:

או שההורה טועה. או שאני טועה.

רוב הילדים בוחרים באפשרות השנייה. לא מפני שהיא נכונה – מפני שהיא בטוחה יותר.

ילד מעדיף לחשוב שהוא לא בסדר, מאשר להאמין שהאדם שאמור להגן עליו אינו מסוגל לראות אותו באמת.

 

*   *   *   *

 

לאט לאט הילד מפסיק להאמין לעצמו

זוהי אחת הדינמיקות הכואבות ביותר שאני פוגש בקליניקה. היא כמעט אף פעם אינה מתחילה במשבר גדול. היא מתחילה באלפי רגעים קטנים.

"לא נעלבתי."

"לא באמת כאב לי."

"אולי אני מגזים."

"אולי אני פשוט רגיש."

וכך, בלי לשים לב, הילד לומד להתרחק מעצמו. הוא כבר אינו בודק מה הוא מרגיש. הוא בודק מה מותר לו להרגיש.

יש מבוגרים שבכל פעם שמישהו אומר להם "טעית", הם מרגישים בני שש. לא משום שאינם יודעים לקבל ביקורת. אלא משום שבבית שבו גדלו, טעות מעולם לא הייתה רק טעות. היא הייתה סכנה לקשר.

מניסיוני, הערך העצמי של ילדים אינו נבנה מכמה פעמים שיבחו אותם. הוא נבנה מכמה פעמים האמינו למה שהם הרגישו.

 

*   *   *   *

 

סיפור מהקליניקה – חלק ראשון

השמות בדויים והפרטים המזהים שונו

נועה ועמי הגיעו אליי לטיפול זוגי באמצע שנות השלושים לחייהם.

נועה אמרה: "אני מרגישה שאצל עמי אף פעם אין מקום לכך שהוא טועה."

עמי הסתכל עליה במבט מופתע. "אני פשוט רואה את הדברים כמו שהם."

במפגשים הראשונים כמעט לא התקדמנו. כל ניסיון להבין את חוויתה של נועה הפך לוויכוח על העובדות. מצאתי את עצמי מתלבט: האם לעמת את עמי ישירות, או להמשיך לחפש את מה שמסתתר מתחת לצורך שלו להיות צודק?

בחרתי באפשרות השנייה.

 

*   *   *   *

 

לפעמים הגוף מספר את הסיפור הרבה לפני המילים

במשך שנים אני עוסק גם בניתוח שפת גוף, ופעם אחר פעם אני מגלה עד כמה הגוף מספר את מה שהילד עדיין אינו יודע לומר.

יש ילדים שממשיכים לענות "בסדר" – אבל מפסיקים להביט בעיני ההורה. יש ילדים שמסיימים את הארוחה מהר יותר. מחזיקים את הכפית חזק מדי. מכווצים מעט את הכתפיים כששומעים את קולו.

יש ילדים שממשיכים לחייך. אבל החיוך מגיע חצי שנייה מאוחר מדי, ומלווה בניתוק קשר עין, ובעיניים כבויות.

לפעמים ההתנגדות אינה נראית כמו מלחמה. אלא כמו היעלמות.

כשהמילים אינן מרגישות בטוחות, הגוף מתחיל לדבר במקומן.

 

*   *   *   *

 

דווקא ילדים "טובים" משלמים לעיתים את המחיר הכבד ביותר

לא כל ילד ימרוד.

יש מי שמפתחים דפוס של התנצלות כמעט על כל דבר – קשה להם לומר "לא", קשה להם להתווכח, כל ביקורת מערערת אותם.

ויש מי שמפתחים את הדפוס ההפוך: גם הם כמעט לעולם אינם מודים בטעות. לא מפני שהם יהירים – אלא מפני שהם מפחדים. מבחינתם, הודאה בטעות פירושה סכנה.

שני הדפוסים נולדו לעיתים מאותו בית בדיוק.

מניסיוני, ילדים אינם מעתיקים את ההתנהגות של הוריהם. הם מעתיקים את הדרך שבה הוריהם שרדו.

 

*   *   *   *

 

סיפור מהקליניקה – חלק שני

לאט לאט התברר שגם אביו של עמי מעולם לא התנצל. לא מפני שלא אהב – אלא מפני שהאמין שהודאה בטעות פירושה אובדן סמכות.

באותו רגע כבר לא ישבו מולי רק בני זוג. ישבו מולי שלושה דורות.

מניסיוני, דפוסים משפחתיים אינם עוברים מדור לדור מפני שאנשים רוצים לפגוע. הם עוברים מפני שאיש לא הראה להם דרך אחרת.

 

*   *   *   *

 

"אולי אני פשוט רגיש מדי" – הבדידות של מי שגדל כך

זהו אחד המשפטים שאני שומע שוב ושוב.

אנשים מצליחים. מנהלים. אנשי מילואים. אימהות שמגדלות שלושה ילדים. אנשים שמתפקדים היטב בחוץ – אבל בפנים עדיין חיים עם שופט פנימי שאומר: "כנראה אתה הבעיה."

במציאות הישראלית, שבה גם כך משפחות מתמודדות עם עומס כלכלי, מתח ביטחוני, גיוסי מילואים ושחיקה יומיומית – קל מאוד לחשוב שהקושי נובע רק מלחץ החיים. אבל לעיתים הלחץ רק חושף פצע ישן יותר.

מניסיוני, ילדים כמעט אף פעם אינם מגיעים לטיפול בגלל מה שהוריהם עשו. הם מגיעים בגלל מה שהם התחילו להאמין על עצמם.

 

*   *   *   *

 

בטיפול לא מחפשים אשמים – מחפשים חופש

לא פעם אנשים חוששים להגיע לטיפול משום שהם בטוחים שהמטפל ינסה להעמיד את ההורים שלהם למשפט.

זו אינה המטרה.

המטרה איננה להבין רק מה קרה. אלא להבין מה האדם למד על עצמו מתוך מה שקרה. מדוע קשה לו להציב גבולות. מדוע כל ויכוח מרגיש לו כמו איום קיומי.

ההיגיון אומר שהפתרון הוא פשוט להיות יותר אסרטיביים.

אבל מהניסיון שלי, קשה מאוד להציב גבול חדש כאשר עמוק בפנים עדיין חי הילד שפחד להיות לא בסדר.

 

*   *   *   *

 

סיפור מהקליניקה – חלק שלישי

לאחר כמה חודשים, באחד המפגשים, עמי הביט בנועה ואמר:

"אני עדיין חושב שהתכוונתי לטוב… אבל אני מבין שפגעתי בך."

לא הייתה דרמה. לא בכי.

נועה לא אמרה כלום. היא רק נשמה עמוק.

לפעמים, אחרי שנים של ויכוחים, אדם אינו מחפש ניצחון. הוא מחפש שמישהו סוף סוף יראה את הכאב שלו.

באותו רגע הבנתי שוב עד כמה הודאה בטעות איננה רק תיקון של ההווה. לפעמים היא גם מתקנת משהו שנשאר פתוח שנים רבות.

ילדים אינם לומדים בעיקר ממה שהוריהם אומרים. הם לומדים ממה שהוריהם מסוגלים להודות בו.

 

*   *   *   *

 

הורה שמסוגל לומר "טעיתי" מעניק לילד מתנה לכל החיים

אם זיהיתם את עצמכם כהורים בחלקים מהמאמר הזה, אינכם צריכים להיות הורים מושלמים. גם לא להתחיל להתנצל על כל דבר.

אבל בפעם הבאה שתגלו שטעיתם, נסו לעצור לרגע. להביט בילד. ולומר בפשטות:

"טעיתי."

זהו משפט קצר. אבל הוא מלמד את הילד שיעור עצום: שערכו של אדם אינו נמדד בכמות הטעויות שהוא עושה, אלא ביכולת שלו לפגוש אותן ביושר.

ילדים כמעט אף פעם אינם זוכרים מי ניצח בוויכוח.

הם זוכרים אם היה בבית מקום שבו גם מבוגר יכול היה לומר: "טעיתי".

ולפעמים, מילה אחת שהורה מעז לומר היום – מתקנת אצל הילד משהו שחיכה שנים להישמע.

 

*   *   *   *

 

אם אתם מזהים דפוסים אלה – בתוככם, בילדיכם, או בזוגיות שלכם – אתם מוזמנים לפנות לשיחת היכרות.