כשהורה לעולם אינו מודה שטעה: האם כדאי עדיין לדבר איתו גם בגילאי 40 ו- 50?

תשובה קצרה לשאלה נפוצה: האם כדאי לפתוח את הנושא עם הורה שמעולם לא הודה שטעה?

ברוב המקרים – כן. אבל לא כדי לנצח בוויכוח, ולא כדי להכריח אותו להתנצל. המטרה היא לברר דבר אחד פשוט: האם ההורה מסוגל לראות את הכאב שלכם גם היום. אם כן – ייתכן שזו תחילתו של תיקון אמיתי. ואם לא – גם זו תשובה חשובה. לפעמים דווקא היא מאפשרת להפסיק להילחם על הכרה שאולי לעולם לא תגיע – ולהתחיל לחיות.

 

יש אנשים בני 50 שעדיין מחכים למשפט אחד

לא למשפט שינצח ויכוח. לא למשפט שימחק את הילדות. רק למשפט פשוט אחד:

"אני מבין שפגעתי בך."

המשאלה הזו אינה ילדותית. היא גם אינה ביטוי לחולשה. היא ניסיון אנושי מאוד לענות על שאלה עמוקה בהרבה: האם האדם שהיה העולם כולו עבורי מסוגל לראות אותי באמת?

יש אנשים שמגיעים אליי לקליניקה אחרי חיים שלמים של הצלחות. הם מנהלים עובדים, מקבלים החלטות מורכבות, מגדלים ילדים. ואז מגיעה ארוחת חג. או שיחת טלפון. או הערה אחת קטנה מההורה.

בדרך חזרה הביתה בן או בת הזוג שואלים: "מה קרה?" והם עונים: "עזוב… לא קרה כלום."

אבל שניהם יודעים שכן קרה.

בישראל של היום, שבה אנשים מתמודדים עם עומס כלכלי, שירות מילואים מתמשך ודאגה ביטחונית שלא פוסקת – הכוחות הנפשיים ממילא מוגבלים. כאשר גם המשפחה שממנה באתם ממשיכה להיות מקור למתח, לפעמים אנשים אפילו לא שמים לב עד כמה.

 

מניסיוני, האדם הבוגר אינו חוזר להיות ילד משום שהוא חלש. הוא חוזר להיות ילד משום שהקשר עם הוריו עדיין נוגע במקום שבו נבנתה תחושת הערך שלו.

 

*   *   *   *

 

למה גם בגילאי 40 ו- 50 עדיין חשוב כל כך לשמוע "טעיתי"?

אנשים רבים מתביישים בעצם הצורך הזה. "מה אני, ילד?" "הגיע הזמן להתקדם."

אבל מהניסיון שלי, ברוב המקרים הם אינם מחכים רק להתנצלות. הם מחכים לא פעם בעיקר לוודאות. ודאות שלא דמיינו. ודאות שלא היו "רגישים מדי". ודאות שהכאב שחוו היה אמיתי.

כאשר ילד שומע במשך שנים – "זה לא היה ככה", "אתה מגזים", "את רגישה מדי", "אני בכלל לא אמרתי את זה" – משהו עמוק מתחיל להיסדק. לא רק הזיכרון שלו. גם האמון שלו בעצמו.

 

מניסיוני, אחת הפגיעות הקשות ביותר אינה מה שההורה עשה. אלא מה שהילד התחיל להאמין על עצמו בעקבות מה שההורה סירב לראות.

יש אנשים שמגיעים לטיפול ואומרים: "אני כבר לא בטוח אם באמת נפגעתי." כמעט תמיד אני שומע במשפט הזה שאלה אחרת: "מותר לי בכלל לסמוך על מה שאני מרגיש?"

 

האם בכלל נכון לפתוח את הנושא אחרי עשרות שנים?

זו אחת השאלות המורכבות ביותר בטיפול. וגם אחת החשובות ביותר.

התשובה שלי בדרך כלל אינה "כן" ואינה "לא". אלא: תלוי למה אתם נכנסים לשיחה הזו.

שימו לב להבדל בין שתי המטרות:

"אני חייב שהוא יודה שטעה" – לעומת – "אני רוצה לדעת האם הוא מסוגל להכיר בכאב שלי."

אלה שתי שיחות שונות לחלוטין. בראשונה, העתיד הרגשי שלכם תלוי בהחלטה של ההורה. בשנייה, אתם יוצאים למסע של גילוי. זו כבר עמדה של אדם בוגר, בעל בגרות ותחושת שליטה רגשית.

 

מניסיוני, השיחה עם ההורה אינה מבחן שהוא צריך לעבור. היא מבחן של המציאות. לפעמים היא מגלה שהקשר עדיין יכול להשתנות. ולפעמים היא מגלה דבר אחר, לא פחות חשוב: שהילד כבר אינו צריך להמשיך להסביר לעצמו למה שוב לא ראו אותו.

 

*   *   *   *

 

סיפור מהקליניקה: השיחה שנדחתה 20 שנים

יעל (שם בדוי), בת 49, אמרה לי כבר בפגישה הראשונה: "אני יודעת שאין טעם לדבר עם אבא שלי."

שאלתי: "ניסית?"

היא שתקה. אחרי כמה רגעים: "לא."

"למה?"

"כי אני יודעת מה הוא יגיד."

זו הייתה תשובה מעניינת. לא מפני שחשבתי שהיא טועה. אלא מפני שהבנתי שהיא חיה כבר עשרים שנה עם שתי מציאויות במקביל. באחת, אביה לעולם לא יכיר במה שפגע. בשנייה – אולי אם הייתה מסבירה טוב יותר, רגוע יותר, מדויק יותר, הפעם הוא היה מבין.

שתי האפשרויות האלה התקיימו אצלה בו-זמנית. וכשאדם חי עם שתי מפות סותרות של המציאות, קשה מאוד להמשיך הלאה.

כאן גם אני התלבטתי. לא רציתי לדחוף אותה לשיחה שעלולה להסתיים בעוד פגיעה. אבל גם לא רציתי להשאיר אותה כלואה בתקווה שלא נבחנה מעולם. מהניסיון שלי, דווקא במקומות האלה אין תשובות אוטומטיות.

 

*   *   *   *

 

מה אפשר ללמוד מכל אחת מהתגובות של ההורה

אנשים רבים חושבים שהשיחה יכולה להסתיים רק באחת משתי דרכים: או שההורה יתנצל, או שהוא לא. אבל המציאות מורכבת הרבה יותר.

כשההורה מסוגל לומר: "אני מבין שפגעתי" – זו אינה מחיקה של הילדות, ואינה הבטחה שמכאן הכול יהיה מושלם. אבל ברגע הזה הילד הבוגר מפסיק להיאבק על עצם קיומו של הכאב. אפשר להתחיל לדבר עליו. אפשר להתחיל להתאבל עליו. מניסיוני, סליחה אמיתית כמעט אף פעם אינה מתחילה מהחלטה לסלוח. היא מתחילה מהרגע שבו כבר אין צורך להוכיח שהכאב היה אמיתי.

כשההורה מכיר רק בחלק – "יכול להיות שהייתי קשוח", "בדיעבד הייתי עושה דברים אחרת" – זו אינה ההכרה השלמה שקיוויתם לה. אבל גם לא נכון לזלזל בה. לפעמים אדם מסוגל להגיע רק עד המקום שאליו המבנה הנפשי שלו מאפשר לו להגיע. מניסיוני, גם הכרה חלקית יכולה לפתוח דלת שלא הייתה קיימת עשרות שנים.

כשההורה ממשיך להכחיש – זו בדרך כלל האפשרות הכואבת ביותר. אבל לפעמים גם החשובה ביותר. כי דווקא אז מתרחש משהו שאנשים אינם מצפים לו. אני זוכר מטופל שאמר לי אחרי שיחה כזו: "כל הדרך הביתה בכיתי." חשבתי שהוא עומד לומר: "כי שוב הוא לא האמין לי." אבל הוא אמר משהו אחר: "בכיתי כי בפעם הראשונה הבנתי שלא דמיינתי." המשפט הזה נשאר איתי שנים. מפני שהוא מבטא רגע שבו אדם מפסיק לשאול "אולי אני הבעיה?" ומתחיל להבין: "אולי באמת גדלתי בבית שלא היה מסוגל לראות אותי." זו אינה הקלה. אבל זו בהירות. ולפעמים בהירות היא תחילתו של ריפוי.

כשההורה הופך אתכם לאשמים – "אחרי כל מה שעשיתי בשבילך", "אתה הורס את המשפחה" – ברגעים כאלה אני מבקש ממטופלים לעצור לרגע. לא כדי לענות. רק כדי להתבונן. אולי זו בדיוק הדרך שבה הסתיימו גם אינספור שיחות בילדות. אולי גם אז יצאתם מהחדר בתחושה שאתם אלה שצריכים להתנצל. מניסיוני, לפעמים איננו מגלים דבר חדש על ההורה. אנחנו מגלים כמה עמוק עדיין חי בתוכנו הילד שלמד לקחת אחריות גם על רגשות שלא היו שלו.

 

*   *   *   *

 

סיפור מהקליניקה: חלק ב'

שאלתי את יעל שאלה שאני שואל לעיתים קרובות בשלב הזה:

"מה את באמת רוצה לדעת בסוף השיחה עם אבא שלך?"

היא חשבה. ואחרי רגע ארוך אמרה: "אני רוצה לדעת אם הוא מסוגל לראות אותי. פעם אחת. בלי שאני צריכה להוכיח שמגיע לי."

זו שאלה שמעט אנשים מעזים לשאול. אבל כשהם שואלים אותה בכנות, היא משנה לא פעם את כל מהלך הטיפול.

יעל בסופו של דבר דיברה עם אביה. השיחה לא הייתה מה שציפתה לה – לא גרועה ולא טובה. הוא לא הודה. אבל גם לא הכחיש לגמרי. אמר משהו מעורפל על כך שהתקופה הייתה קשה.

יצאה מהשיחה עם תחושה מוזרה. לא ניצחון. לא אכזבה. משהו שלישי.

"הבנתי שהוא פשוט לא מסוגל," היא אמרה. "ולראשונה זה לא הרגיש כמו שאני הבעיה."

לפעמים זו אינה סוף הדרך. זו תחילתה.

 

*   *   *   *

 

לבנות מחדש את מפת הילדות

כל ילד בונה לעצמו מפה. מפה שעוזרת לו להבין את העולם שבו הוא חי.

אם בכל פעם שפגעו בו אמרו לו "זה לא היה", הוא עלול ללמוד: "אי אפשר לסמוך על התחושות שלי." אם בכל פעם שבכה אמרו לו שהוא חלש: "כנראה שמשהו בי לא בסדר." ואם בכל פעם שניסה להסביר את עצמו מצא את עצמו מתנצל: "כנראה שאני הבעיה."

המסקנות האלה אינן עובדות. הן מפות. ומפות אפשר לעדכן.

לפעמים דווקא השיחה עם ההורה מאפשרת לעשות זאת. לא משום שהוא נותן את התשובות שחיכיתם להן, אלא משום שהתשובות שלו מאפשרות לכם להבין טוב יותר את הבית שבו גדלתם.

 

מניסיוני, אנשים אינם יוצאים מהשיחה עם כל התשובות. אבל הם יוצאים ממנה עם מפה מדויקת יותר. וכשאדם מפסיק לנווט לפי מפה שגויה, כל החיים שלו מתחילים להשתנות.

 

השינוי הגדול מתחיל במקום אחר לגמרי

זו אחת ההפתעות היפות שאני רואה בקליניקה.

אנשים מגיעים כדי להבין את היחסים עם הוריהם. אבל אחרי כמה חודשים הם מספרים שהשתנה משהו אחר. הם כבר אינם מסבירים את עצמם בלי סוף לבן או בת הזוג. הם פחות חוששים להודות בטעות מול ילדיהם. ופתאום הם שומעים את עצמם אומרים לילד: "צדקת. טעיתי."

משפט שלא שמעו מעולם בבית שבו גדלו.

מניסיוני, אחד הרגעים המרגשים ביותר בטיפול הוא כשהמטופל אומר לילדו את המשפט שהוא עצמו חיכה לשמוע כל חייו.

 

*   *   *   *

 

מתי כדאי לפנות לטיפול?

אם כל מפגש עם ההורה מחזיר אתכם שוב להיות הילד שהייתם; אם אתם מתקשים להציב גבולות מבלי להתמלא באשמה; אם הזוגיות, ההורות או תחושת הערך העצמי שלכם ממשיכות לשלם את המחיר של דפוסים שנוצרו לפני עשרות שנים – ייתכן שכדאי שלא תעברו את המסע הזה לבד.

בטיפול איננו מחפשים אשמים. אנחנו מנסים להבין מה באמת קרה, אילו מסקנות הסקתם על עצמכם כילדים, ואילו מהן כבר אינן משרתות אתכם.

מניסיוני, השיחה עם ההורה אינה סוף התהליך. היא לעיתים רק תחילתו. אבל כשהיא נעשית מתוך בשלות והכנה, היא יכולה להפוך לרגע שבו האדם מפסיק לשאול "למה הוא לא ראה אותי?" ומתחיל לשאול "איך אני בוחר לראות את עצמי מכאן והלאה?"

מניסיוני, אנשים אינם משתחררים כשהם מפסיקים לאהוב את הוריהם. הם משתחררים כשהם מפסיקים להילחם על הזכות להאמין לעצמם. זו אינה פרידה מההורה. זו פרידה מהספק.

 

*   *   *   *