מטפל/ת: האם היית מזהה לפי התמונה, שהאישה הזו במצוקה חריפה – עד כדי סכנת חיים?

אני מזמין אותך להביט רגע בתמונה.
לא יותר מדי. שתיים-שלוש שניות.

מה עולה בדעתך?

מניסיוני, אצל רוב האנשים – גם אצל מטפלים מנוסים – עולה מחשבה די דומה:
היא נראית רגועה. אולי קצת מהורהרת.
לא משהו חריג. בטח לא מדאיג.

וזו בדיוק הנקודה שממנה אני רוצה להתחיל.

המאמר הזה לא עוסק במצוקה שצועקת.
הוא עוסק במצבים שבהם נראה על פניו, שאין סיבה ברורה לדאגה.
ולפעמים, בדיוק שם, מסתתר סיכון משמעותי.

*   *   *   *

מה אנחנו רגילים לחפש – ומה נוטה לחמוק לנו מהעין

רובנו הוכשרנו היטב לזהות מצוקה כשהיא ברורה:
דיכאון מוצהר, חרדה, קריסה תפקודית, אמירות אובדניות, ייאוש גלוי.

אבל המציאות הקלינית מלמדת משהו פחות נוח:
לא מעט אנשים שנמצאים בסיכון משמעותי לא נראים מדוכאים, לא נשמעים חרדתיים, ולא מבקשים עזרה. הם גם פעמים רבות לא מתלוננים.

הם מתפקדים, מדברים בהיגיון, לעיתים אפילו מחייכים.

הם במצב של "שקט תעשייתי".

כאן לעיתים נוצר פער מסוכן.

ללא הכשרה מקצועית ומסודרת בקריאת שפת גוף בטיפול בכלל, וקריאת שפת גוף בתמונות ובסרטונים שמטופלים מביאים לטיפול בפרט – קל מאוד להחמיץ מידע טיפולי חשוב.

לא מתוך אדישות, אלא כי פשוט לא לימדו אותנו איך לקרוא שקט מתריע סמוי.

*   *   *   *

למה דווקא תמונה "רגועה" יכולה להטעות

בתמונה שלפנינו לכאורה אין דרמה: אין בכי, אין ייאוש גלוי, אין קריסה.

יש קשר עין, יש שקט, ואולי אפילו נעימות.

וזה מרגיע אותנו.

אבל אבחון טוב לא נשען רק על רושם ראשוני, אלא נשען על היכולת לראות מבעד למבט המיידי והשטחי –

לשים לב ל"פרטים קטנים",
ועל נכונות לשאול מה הגוף "עושה" גם כשהוא "לא עושה בעיות".

*   *   *   *

לא סימן אחד – אלא דפוס

בתמונה הנ"ל לא מדובר במחווה אחת חריגה.

מדובר בשילוב של כמה רכיבים לא-מילוליים,
שכל אחד מהם לבדו נושא מידה מסוימת של התרעה,
אך ביחד הם מהווים סימן אזהרה משמעותי:

1. הטיית ראש

זווית הטיית הראש של האישה בתמונה היא חריפה, ולא אופיינית לאדם בוגר. מדובר בתוספת של כמה מעלות מהטייה "חיננית" – אך הן תוספת משמעותית.

זו הטייה שמעוותת את הציר האנכי של הגוף, מקטינה גובה ומצמצמת נוכחות – ולעיתים יכולה לשדר ויתור שקט, עד רמה של כניעה.

2. שפתיים סגורות

שפתיים חתומות, במיוחד כשהן מופיעות בתמונות באופן שיטתי – בילדים ובמבוגרים – עשויות להוות אינדיקציה לכאב עצור או פחד פנימי – לעיתים גם למצוקה שאינה מבוטאת במילים.

3. היד על הפנים – אבל איפה בדיוק?

כאן נמצאת הבחנה, שמניסיוני, כמעט כולם מפספסים:

יד תומכת באמת – נושאת משקל.
בהתאם לכך, כאשר הראש מוטה הצידה, היד התומכת, באופן טיפוסי, תהיה בצד הנמוך של ההטיה – כדי לתמוך במשקל הראש.

כאן זה הפוך:

היד מונחת בצד החיצוני והגבוה: היא לא תומכת, לא מקלה, ולמעשה דווקא מוסיפה עומס.

מבחינה ביומכנית זו תנוחה לא טבעית: היא מסורבלת, לא נוחה, ומצריכה מאמץ מתמשך.

בנוסף,

היד הימנית של האישה מסתירה חלק משמעותי מפניה. זו אינדיקציה אפשרית להסתרה ו/או שאיפה / השלמה עם מחיקה עצמית.

כלומר, היד הימנית של האישה עושה שתי פעולות בו-זמנית: היא גם מכבידה, וגם מסתירה חלק משמעותי מהפנים.

מנח היד הוא הפוך מהטבע הרגיל והבריא.

לכן, זו לא מחווה של נוחות, לא של רפיון, ולא של עייפות; אלא זו פעולה גופנית של צמצום, הסתרה, חוויית כובד בלתי-נמנע, ואולי אף קריסה תודעתית.

זו יכולה להיות תנועה של מחיקה עצמית שקטה, לא מודעת. הגוף כאילו אומר: אני מוכן להתאמץ, ואפילו לשלם מחיר פיזי מסוים, כדי להקטין את הנראות והנוכחות שלי.

4. מתאר גוף מצומצם ומוסתר

בתמונה הנ"ל, שתי ידיה של האישה מצמצמות את מתאר גופה:

זרוע ידה הימנית של האישה (הנוגעת בראשה), צמודה לגופה,

וכיוון זרועה השמאלי של האישה הוא כלפי מרכז גופה – ככל הנראה אמתה וכף ידה של האישה מסתירות את מרכז גופה, או מונחות על רגליה במרכז גופה.

כך, האישה, גם באמצעות ידיה, מצמצמת את נוכחותה במרחב, ומסתירה עוד את עצמה.

כשהכול מתחבר

יחד, ארבעת מרכיבי שפת הגוף האלו יוצרים עמדה גופנית-נפשית ברורה:
צמצום, ויתור, נסיגה, אולי גם שאיפה להיעלמות, או השלמה עמה, ולעיתים גם הוויית סבל מתמשכת.

זה לא בהכרח רק "קשה לי".
לעיתים זה מתקרב לחוויה של: "אני לא מרשה לעצמי להופיע / להתקיים".

הניסיון הקליני מלמד שזו לרוב אינה הבעה רגעית, אלא דפוס שמחזיק את עצמו לאורך זמן, ועלול לגבות מחיר.

*   *   *   *

היות ומדובר בתמונה בודדת, ייתכן, כמובן, שמדובר גם בהרגל גופני, בעייפות רגעית, או במבנה אישיותי שאינו קשור למצוקה.
אולם, במצבים כאלו, השאלה אינה בהכרח "מה נכון", אלא מה ראוי לבדיקה.

*   *   *   *

מחיקה עצמית וסיכון להפוך לקורבן לאלימות

חשוב לומר במפורש: מחיקה אינה בהכרח רצון למות. אבל במצבי קיצון, ובהיעדר גורמי הגנה, היא עלולה להפוך לגורם סיכון.

לאו דווקא דרך ניסיון אובדני פעיל או מוצהר, אלא דרך שחיקה מתמשכת של דחף השמירה העצמית:
פחות זהירות, פחות גבולות, פחות תחושת זכאות להיראות, להיות ולהישמר.

לא בהכרח "אני רוצה למות", אלא: "לא מספיק חשוב שאשמור על עצמי". אדם שנמצא לאורך זמן במצב נפשי כזה, ובהיעדר גורמי הגנה מספקים, עלול להיות פגיע יותר להיכנס למערכות יחסים פוגעניות או אלימות.

המחיקה שמתבטאת בסימני שפת הגוף עשויה להיות עדות אילמת לקריסת מנגנוני הזכאות וההישרדות הבסיסיים.

*   *   *   *

למה לפעמים המצב מסוכן דווקא כשאין דרמה?

כי אז אין זעקה, אין בקשת עזרה, ואין סימן חיצוני חד.

ומטפלים שאינם מיומנים בקריאת שפת גוף – במהלך שיחות טיפוליות, או באמצעות תמונות וסרטונים שמטופלים מביאים לטיפול – עלולים לפרש שקט כוויסות, ורוך כהסתגלות בריאה.

אולם, מי שמכיר את השפה הלא-מילולית לעומקה יודע: זה לא שקט רגיל. זה שקט שמחזיק את עצמו בקושי ובכוח, והכוח הולך ומתדלדל.

*   *   *   *

שפת הגוף – שפה טיפולית שלמה

ניתוח שפת גוף של מטופלים אינו רק "גלאי אובדנות", אלא הוא שפה טיפולית שלמה.

ידע מקצועי בניתוח שפת גוף של מטופלים מאפשר, בין היתר: להבין דפוסי הסתגלות והישרדות, לזהות מחיקה עצמית ויחסי כוח, לאתר אזורי סיכון – אבל גם משאבים וחוסן, לדייק התערבות ותזמון, ולעבוד עם חומרים חזותיים ושמיעתיים כמידע טיפולי ממשי, ולא כקישוט נרטיבי.

זיהוי סיכון במועד מוקדם הוא רק חלק מהתועלות שמעניק ידע מקצועי בקריאת שפת גוף. הוא לא הסיבה היחידה, ולרוב אפילו לא המרכזית.

*   *   *   *

מילה לסיום

קיימים סימני שפת גוף מתריעים רבים נוספים על אלו שצוינו במאמר זה המצביעים על מצב סיכון;

ומנגד, לא כל סימן שפת גוף מתריע משמעותו מצב סיכון.

בהתאם לכך, התמונה הזו אינה אבחנה, והמסר של המאמר הוא לא: "אם ראיתם כך – יש סכנת חיים".

המסר של המאמר הוא שלפעמים החושים שלנו נרגעים מהר מדי. לעיתים כדאי לעצור, להתעכב, ולנסות לראות את הדברים אחרת.

אני מקווה שאחרי הקריאה הזו את/ה מביט/ה בתמונה קצת אחרת.

שלך,
חגי אורנשטיין

הכותב הוא מטפל אישי, זוגי ומשפחתי; מומחה לשפת גוף; מרצה למטפלים בתחום שפת גוף בטיפול.