שפת גוף של נסיגה: כשהמטופל כבר לא מאמין, אבל לא אומר מילה

זה קרה בתחילת דרכי כמטפל.

דני (שם בדוי) ישב מולי – בחור צעיר, חכם, חד עין, שהגיע לטיפול אחרי משבר אישי קשה.
הפגישה התקדמה, דיברנו על אמון.

אני, כמו הרבה פעמים, רציתי לחזק. להגיד משהו מעודד. משהו שירכך.

"אני מאמין," אמרתי לו, "שיש בך כוחות שאתה עוד לא רואה."

המילים שלי יצאו אוטומטית, חלק ובבטחה.

אך באותו שלב עוד לא הכרתי את דני מספיק כדי לומר לו זאת. בוודאי שלא בביטחון.

ואז… הוא ביצע מקבץ מחוות זעירות – כאלה שרק עין מיומנת בקריאת שפת גוף מצליחה לקלוט:

• הראש שלו נטה טיפה אחורה.
• הגוף התרחק לאחור, במידה כמעט בלתי-נראית לעין רגילה.
• הגבות התכווצו בחלקי מילימטרים.
• קצות השפתיים נמתחו קלות מטה.
• ידיו נמשכו מעט לאחור, תוך שאצבעות ידיו התקמרו מעט.

והוא המשיך לדבר, כאילו כלום לא קרה; אבל קולו הפך מכני יותר, ומשפטיו נהיו קצרים יותר, עם הפסקות ארוכות קצת יותר בין משפט למשפט.

*   *   *   *

ברגעים כאלו – מטפלים שיש להם ידע מקצועי בשפת גוף – קרוב לוודאי שיזהו:
המילים ממשיכות, אבל האמון נסדק.

זה לא שקר או מניפולציה, ואין כאן התרסה או מאבק גלוי. גם לא התנגדות לא מודעת.
אלה פשוט מחוות זעירות של הנפש, שאומרות:

"אני לא קונה את מה שאתה אומר לי עכשיו, וכבר לא לגמרי סומך עליך. אני ממשיך לדבר ולהעמיד פנים כאילו כלום לא קרה, כדי לא לגרום אי נעימות."

והשאלות הרלוונטיות כמטפל/ת הן :

• האם אני מבחין/ה בכך?
• ואם הבחנתי – מה אני עושה עכשיו?

*   *   *   *

התגובה הפנימית שלי

לרגע, כמעט התפתיתי להתעלם. להמשיך כרגיל. להגיד לעצמי: "הוא עייף, הוא מוטרד. בוא תמשיך באותו הכיוון, אתה יודע לצאת ממצבים כאלו."

אבל בתוכי ידעתי:
אם אני מדלג מעל הרגע הזה – אני בוגד גם בו, וגם בעצמי;

ומאבד חלק מהראפור והקשר הטיפולי האמיתי שהולך ונבנה בינינו.

ואני לא רוצה את זה – לא עבורו ולא עבורי.

*   *   *   *

התגובה המילולית שלי

לקחתי נשימה ארוכה, האטתי;
והעברתי את השיחה למקום שבו נוכל לדבר – לא על "הכוחות שלו" – אלא על הקושי שלו להאמין שמישהו בכלל רואה אותו, או מכיר אותו כפי שהוא באמת – על כל חלקיו.

דני שיתף פעולה עם הכיוון החדש. בתחילה באופן קצת מלאכותי ומאולץ, ובהמשך באופן זורם ובטוח יותר.

בהדרגה, קולו של דני קיבל חזרה שטף וגוון חי; בהמשך, ראשו התיישר בחזרה מולי, וגם גבותיו וקצות שפתיו התיישרו; ולבסוף, גופו וידיו חזרו למנח פתוח ובטוח יותר.

זיהיתי את המחוות האלה. חיכיתי וקיוויתי להן.

"זה עבד!", אמרתי לעצמי. נשמתי לרווחה.

ואכן, הראפור הטיפולי חזר בהדרגה, ואפילו התעצם.

אבל לא תמיד זה עובד. לפעמים זה כבר מאוחר מדי.

לפעמים הנפש כבר נסוגה והתנתקה מאיתנו, והגוף מספר לנו זאת רק אחרי שכבר איבדנו את אמון המטופל בנו.
אבל בפעם ההיא, עצם ההכרה הפנימית – שזיהיתי והודיתי בפני עצמי במהירות על הטעות שביצעתי ועל ההידרדרות שהתרחשה בעקבותיה, והתאמתי את עצמי לסיטואציה ולצרכיו של המטופל – שינו הכול.

*   *   *   *

מהן מחוות שפת גוף השכיחות העשויות להצביע על אובדן אמון מוסווה?

• רובד קולי – תבנית קול ודפוס דיבור: הקול הופך מכני יותר, וטון דיבור נמוך יותר (הפחתת כנות ומעורבות רגשית בטיפול); האטת קצב דיבור (המטופל מעבד, במקביל לדיבורו או להאזנה למטפל, את השינוי לרעה שחל מבחינתו בטיפול ואת אובדן האמון במטפל, ושוקל יותר את מילותיו); התקצרות משפטים והתארכות ההפסקות בין משפט למשפט (הפחתת כנות ורצון לשתף, איבוד כנות וספונטניות).

• התרחקות פיזית מיידית: הראש ו/או הגוף נרתעים קלות מהמטפל – נסוגים לאחור (שאיפה לניתוק מגע מהמטפל/ת).
• ירידה באנרגיות, והפחתת תנועתיות (איבוד כנות, מעורבות רגשית בטיפול וספונטניות).
• התקשות / כיווץ שרירי הגוף בכלל, ושרירי הפנים בפרט: חיוך שמתכווץ לשבריר שנייה, הבעת פנים שמתקשה (כעס; דריכות המופעלת ע"י המערכת ההישרדותית המיידית – FFF – Fight, Flight, Freeze).
• סגירת ותנועתיות ידיים: אגרוף קל / קיפוץ כפות ידיים, שילוב ידיים, חיכוך כפות ידיים, (מגננה, רצון לניתוק מגע, כעס).
• הסטת רגליים לאחור (אם קודם לכן התפרשו קדימה; כנ"ל).
• ניתוק קשר עין – לזמן קצר (לעיתים לשבריר שנייה) / חוזר ונשנה (רצון להתנתק מהמטפל/ת).
• סגירת פה (לרגע, או לזמן ממושך) ונעילתו בעוצמה בינונית ומעלה ע"י השפתיים (כעס פנימי, "סגירת" תריס האמון במטפל ורצון להפסיק לקבל ממנו).
• כיווץ גבות בחלקי מילימטרים (ספקנות / חוסר אמון, בלבול, עצב, כאב רגשי, כעס).
• מתיחה קלה מטה של קצות השפתיים (עצב על אובדן הקשר הטיפולי המיטיב, ועל התקווה להיתרם מהטיפול; חוסר אונים).
  
  

לרוב, במקרה של אובדן אמון מופיעות שלוש או יותר מהמחוות הנ"ל.

*   *   *   *

המחוות האלה, כשאנו מזהים אותן, הן לא רק כלים טכניים.
הן מראות שקטות למצבים רגשיים עדינים, שמילים לבדן לעיתים לא תופסות.

בסוף, אלו הרגעים השקטים שמגדירים לא פעם את החדר הטיפולי.
לא הדרמה הגלויה, לא הנרטיב המסופר – אלא כיוון המבט, מתח הלסת, או שתיקה רגעית.

כשאני מזהה את הרגע הזה, אני עוצר. לא כדי להגיב, אלא כדי לא לאבד.

אולי גם אתם תזהו בפעם הבאה – ותגיבו בהתאם.

אני מזמין אותך לחשוב:

• האם קרה שזיהית באמצעות שפת גופו של המטופל שהוא מאבד את האמון בך?
• איך הגבת?
• איך, בדיעבד, היית מגיב/ה?

שלכם,

חגי אורנשטיין