זוגיות בפרק ב': מה גורם לה להצליח – ומה מכשיל אותה?

יום חמישי בערב. הוא מחזיר את הבת שלו לבית של אמא שלה, ובדרך חזרה עוצר מתחת לבניין ונשאר עוד עשר דקות באוטו, לפני שהוא עולה. למעלה היא מחכה, עם הבן שלה שכבר סגר את הדלת לחדר. שניכם רציתם בית. שניכם מרגישים בו, לפעמים, כמו אורחים.

הכאב של פרק ב' נשמע אחרת. "אני נקרעת בין הילד שלי לבין האיש שבחרתי." "אני לא יודע מתי מותר לי להעיר, ומתי עדיף לשתוק." ובשתיים בלילה עולה לפעמים המחשבה שאיש לא אומר בקול: "אולי מיהרנו. אולי מה שבניתי בשבילי, עולה למישהו אחר ביוקר."

 

*    *    *    *

 

מה גורם לזוגיות בפרק ב' להצליח?

זוגיות בפרק ב' מצליחה כאשר בני הזוג בונים ביטחון רגשי, מתמודדים עם פגיעות מהעבר, מכבדים את מקומם של הילדים, מדברים בגלוי על כסף וגבולות, ומאפשרים למשפחה החדשה להתגבש בהדרגה.

מה שמכשיל אותה אינו בהכרח חוסר אהבה, אלא ציפייה לאחדות מהירה, מאבקי נאמנות ודפוסים רגשיים ישנים שחוזרים בקשר החדש.

 

*    *    *    *

 

למה אהבה לבדה לא מספיקה בפרק ב'?

בפעם הראשונה שני אנשים בנו יחד שפה, הרגלים וחוקים. בפרק ב' כל אחד מגיע עם שפה שלמה משלו, ולפעמים גם עם ילדים שמדברים אותה.

מניסיוני, זוגות בפרק ב' נוטים לדחוס שנים של תהליך לתוך משפט אחד: "עכשיו אנחנו משפחה."

המשפט נכון ברגש, אבל המציאות עוד לא הספיקה להגיע אליו.

יש בתים שבהם הקושי צועק: ויכוחים על חינוך, על חשבונות, על "הוא לא מכבד אותי".

ויש בתים שבהם הקושי מתאדה: ארוחות מנומסות, שיחות על לוגיסטיקה, שני אנשים שנזהרים זה מזה. מתחת לכעס ולמרחק מסתתרים בדרך כלל פחד להידחות, עלבון ובדידות. ובמציאות הישראלית, עם משכנתא, שני הסדרי ראייה, מילואים ומתח ביטחוני מתמשך, כמעט אין רגע שקט שבו אפשר לשים לב לזה.

בן הזוג החדש לא נכנס לבית ריק. הוא נכנס לסיפור שהתחיל בלעדיו.

 

*    *    *    *

 

מה באמת מכשיל זוגיות בפרק ב'?

הפנטזיה של האחדות

הרצון ש"כולם יהיו משפחה אחת" מובן, אבל כשהוא הופך לדרישה, הילדים משלמים עליו. ההתנגדות שלהם כמעט אף פעם לא נשמעת. היא נראית: דלת שנסגרת קצת מוקדם מדי, אוזניות שעולות בדיוק כשבן הזוג מתיישב ליד השולחן.

נאמנות כפולה

ילד שנהנה מערב עם בן הזוג של אמא עלול להרגיש אחר כך אשמה כלפי אבא. הורה שנהנה מהזוגיות החדשה עלול להרגיש שהוא מקפח את ילדיו. שניהם מנסים להיות נאמנים לכולם, ונשחקים בדרך.

ילד לא צריך לאהוב את בן הזוג החדש. הוא צריך לדעת שאף אחד לא מבקש ממנו לבחור.

הנישואים הקודמים שעדיין בחדר

מי שחווה בגידה עלול לבדוק את הטלפון גם כשאין סיבה. מי שהרגיש שקוף בנישואיו הראשונים עלול להתפרץ על הערה קטנה. מי שנפגע פעם, מקשיב לבן הזוג החדש עם האוזניים של הפעם הקודמת.

כסף כשפה של ביטחון

מזונות, ירושה, מי משלם על החוג של מי, של מי הדירה. בפרק ב' הכסף מדבר בשפה של ביטחון ושל הוגנות, לא בשפה של מספרים. ויכוח על חשבון חשמל יכול להיות בעצם שאלה: "אם ניפרד, מה יישאר לי?"

מי בפנים ומי בחוץ

ההורה הביולוגי נמצא "בפנים": יש לו היסטוריה, קודים ואינטימיות עם ילדיו. בן הזוג החדש נמצא "בחוץ", ולעיתים מרגיש שהוא משלם, מסיע ומבשל, אבל אין לו קול. כשהפער הזה לא מדובר, הוא הופך לעלבון שקט.

בפרק ב' השאלה לרוב איננה "האם אתה אוהב אותי", אלא "האם יש לי מקום אצלך".

 

*    *    *    *

 

משבר הסתגלות או סימן אזהרה: איך מבחינים?

קשיים בשנים הראשונות של משפחה מעורבת הם צפויים. ילד שמתרחק לתקופה, ויכוחים על חלוקת תפקידים או צורך של אחד מכם בזמן לבד אינם מעידים שטעיתם.

מה שחשוב הוא הכיוון. אחרי מריבה, האם מישהו מכם מצליח לחזור ולומר "נפגעתי" במקום "אתה תמיד"? האם יש ביניכם תיקונים קטנים, או שכל מחלוקת נשמרת ומצטרפת לרשימה?

כשאחד מכם כבר לא מעז לבקש, כשהלעג מחליף את הכעס, או כשהילדים משמשים שליחים בין הבתים או בין בני הזוג, מדובר ביותר מקשיי הסתגלות.

זוג חזק בפרק ב' הוא לא זוג שלא נפגע. זה זוג שיודע לחזור אחרי שנפגע.

 

*    *    *    *

 

למה זוגות בפרק ב' מחכים יותר מדי לפני שהם פונים לעזרה?

כי פנייה לטיפול מרגישה כמו הודאה. "הבטחתי לילדים שהפעם זה יהיה אחרת." "מה יגידו ההורים שלי, שכבר ליוו גירושים אחד?" "אם אגיד בקול שקשה לי, אולי הוא יחליט שזה לא שווה את זה."

הבושה של פעם שנייה כבדה במיוחד, כי היא נשענת על כישלון שכבר קרה. אך המציאות שונה: מי שפונה בזמן איננו מודה בכישלון. הוא מסרב לחזור עליו.

 

*    *    *    *

 

איך נראה טיפול זוגי בפרק ב'?

בפרק ב' אני כמעט אף פעם לא עובד רק עם זוג. אני עובד עם שתי משפחות, שני עברים, ולעיתים גם עם הורה שאינו נמצא בחדר, אבל משפיע על כל מה שקורה בו. אני שואל לא רק מה קורה ביניכם היום, אלא מה כל אחד מכם למד בבית הקודם על ריב, על כסף ועל מקום, ואיזה עתיד אתם מנסים להגן עליו.

ענבל ויואב (השמות בדויים) הגיעו אחרי שנה וחצי של מגורים משותפים, בדירה של ענבל. יואב, אב לשתי בנות שמגיעות אליו כל סוף שבוע שני, אמר כבר בפגישה הראשונה: "אני גר בבית שלה. אני משלם, אני מסיע, אבל הבן שלה לא אומר לי שלום." ענבל הגיבה: "אתה רגיש מדי. הוא בן ארבע עשרה, ככה הם."

נדמה היה שהבעיה היא הנער. אבל ככל שהקשבתי, התלבטתי אם העלבון של יואב שייך רק לבית הזה. בנישואיו הראשונים הרגיש במשך שנים כמו מי שמממן משפחה שאין לו בה מקום. ראיתי זוגות שבהם ההבחנה הזאת הקלה מיד, וזוגות שבהם היא נשמעה כמו האשמה. היה כאן סיכון.

ואז הגיע מכשול: אבי הנער שמע על הטיפול והתנגד לכל "התערבות" של יואב בחינוך. ענבל נקלעה בין שני הגברים, והפגישות הבאות היו מתוחות מאוד.

ההיגיון אומר: אם תתנהגו כמו משפחה אחת, תהפכו למשפחה אחת. מניסיוני, בפרק ב' דווקא ההסכמה להיות לזמן מה "שתי משפחות תחת קורת גג אחת" מאפשרת לאחת להיווצר. יואב הפסיק לנסות לחנך. הוא לקח על עצמו דבר אחד בלבד: להסיע את הנער לאימון בימי שלישי. ענבל למדה לומר לבנה בבית "יואב חשוב לי", בלי להתנצל על כך.

הנער עדיין לא מחבק את יואב. אבל לפני כמה שבועות שאל אותו, בנסיעה, משהו על מכוניות. יואב סיפר על זה בפגישה בקול שבור. זה לא סוף הסיפור. זו הנקודה שבה הוא התחיל להשתנות.

 

*    *    *    *

 

מה עוזר לזוגיות בפרק ב' להחזיק לאורך זמן?

• הקצב של הילד האיטי ביותר. משפחה מעורבת מתגבשת לרוב לאורך שנים. מי שממהר, מאבד בדרך את מי שעוד לא מוכן.
• ההורה הביולוגי מחנך, בן הזוג מתחבר. לפחות בשלב הראשון, הסמכות החינוכית נשארת אצל ההורה הביולוגי. בן הזוג החדש בונה קשר דרך דברים קטנים: נסיעה, תחביב משותף, ארוחת בוקר בשבת.
• לכל אחד פינה משלו. גם בן הזוג החדש צריך מקום, תפקיד וזמן שבו הוא לא "האורח". וגם לכל הורה צריך זמן קבוע רק עם ילדיו.
• הסכמות כתובות על כסף. מה משותף, מה נפרד, ומה קורה במקרה של פרידה או מוות. שיחה כזו לא מעידה על חוסר אמון, אלא בונה אותו.
• טקס זוגי קבוע. ערב קבוע, הליכה, אפילו קפה של עשרים דקות. ובו שאלה אחת: "מתי השבוע הרגשת שאין לך מקום?" השאלה הזאת פותחת יותר משעות של הסברים.

 

משפחה מעורבת לא נוצרת כשמתאחדים. היא נוצרת כשמפסיקים לדרוש מכל החלקים להיראות אותו דבר.

 

*    *    *    *

 

מה קורה כשדוחים את השיחה?

בפרק ב' הזמן איננו ניטרלי. כל שנה של מתח לא מדובר נרשמת בזיכרון של הילדים כסיפור על הבית החדש: הבית שבו אמא תמיד עצבנית, הבית שבו אבא מתכווץ. ובני הזוג עצמם מתחילים לבנות לעצמם מסלולי מילוט: עוד שעה בעבודה, עוד ערב אצל החברים.

פנייה מוקדמת, כבר כשמזהים דפוס שחוזר על עצמו, מאפשרת לעבוד על הבעיה כשהיא עוד בגודל של מריבה, לפני שהיא הופכת לזהות של המשפחה.

 

*    *    *    *

 

מה טיפול זוגי נותן דווקא בפרק ב'?

מבפנים קשה לראות את הדפוס, כי כל אחד מכם בתוכו. בטיפול הרבה פעמים מתברר שהמריבה על הבן שלה היא בכלל שיחה על השאלה אם יש לו מקום בבית, ושהשתיקה שלה היא לא אדישות אלא פחד להיאלץ לבחור.

מה שמתגלה בחדר לא נשאר בו. הורים מגלים שהם מדברים אחרת גם עם ילדיהם. מי שהגיע מנישואים שבהם הרגיש שקוף, מגלה שמותר לו לבקש. ומי שהתרגל לשאת הכול לבד, לומד לחלוק.

בפרק ב' לא מבקשים להחזיר את מה שהיה. מבקשים לבנות, בפעם הראשונה, משהו שעוד לא היה לכם.

פרק ב' איננו תיקון של פרק א'. הוא ספר אחר, עם דמויות שכבר יש להן עבר.

אם קראתם כאן משהו על הבית שלכם, לא צריך לחכות שיהיה גרוע יותר. אפשר לקבוע פגישת היכרות, ולבדוק יחד מה פרק ב' שלכם צריך כדי להרגיש בית.