בשיחת הטלפון הראשונה והמקדימה שניהלנו, סמדר ואני, היא אמרה, שהיא רוצה להגיע לפגישה לבדה; כי דני, בן הזוג שלה, לא מוכן להגיע לטיפול.
"אני כבר שנים מנסה לשכנע אותו להגיע לטיפול, אבל הוא מסרב בכל תוקף", אמרה סמדר בתחילת הפגישה ביננו. "בינתיים, המצב ביננו רק הולך ומתדרדר. אנחנו לא מתקשרים טוב, יש ביננו המון תקופות של מריבות, כעס ונתק, וזה לא נראה שזה הולך להיגמר. מפה אני רק יכולה לראות איך אנחנו חוזרים לרבנות."
"מה בעיקר מכאיב לדני?", שאלתי.
"כל דבר בעולם בערך. הוא מתלונן ומתעצבן על כל דבר, ועל כל מי שרק אפשר. עלי, על הילדים, על איך שאני מתנהגת, מה אני אומרת, מה אני לא אומרת. מתי אני אומרת. זה פשוט אין סופי. לפעמים אני באמת חושבת שאנחנו לא מתאימים. לפעמים גם הילדים אומרים לי: "למה את נשארת איתו?". אולי אני מכחישה, ואנחנו באמת צריכים להיפרד."
"הוא אומר לי, שאני זו שצריכה טיפול, כי אני הבעייתית, והוא ה"בסדר".
סמדר המשיכה: "במשך כל השנים, אנחנו לא מצליחים להסכים על המון דברים. אז מן הסתם גם לא הצלחנו להסכים להגיע לטיפול. אפילו לגבי צבע העיניים של דני!" סמדר צחקה במרירות: "הוא בטוח שצבע העיניים שלו הוא חום דבש, ומתעצבן עלי, כשאני אומרת לו שצבע העיניים שלו הוא חום אדמה."
"אז למה את עכשיו פה?", שאלתי.
"כי אני לא רוצה לוותר, בלי שאני יודעת, שבאמת ניסיתי הכול".
"תני לי להציע לך נקודת ראייה, שאולי דני מחזיק בה, ושמהניסיון שלי, הרבה אנשים שמסרבים להגיע לטיפול מחזיקים בה. יכול להיות, שיהיה לך קשה לקבל, שזו אולי נקודת הראייה של דני. אבל אם תצליחי לתקשר איתו באופן מתאים לנקודת הראייה הזו, יתכן שהוא יסכים לבוא לטיפול."
"מה כבר יש לי להפסיד?...", הפטירה סמדר.
* * *
"אז כמו שאת בטח יודעת, כבר הרבה שנים, ברור, לרוב הגדול של האנשים, שכל אדם יכול להיתרם באופן משמעותי מטיפול, ושמי שהולך לטיפול זה לא אומר עליו שום דבר רע. לפעמים אפילו להפך: זה אומר שהאדם אחראי ורציני, ופועל כדי לשפר את איכות החיים שלו, וכדי להתמודד טוב יותר עם אתגרי החיים."
"אבל", המשכתי, "הרבה פעמים, כשבני זוג רבים, ניטש ביניהם וויכוח סוער: מי הנורמלי ומי לא; מי האשם, ומי הזכאי; מי התוקפן, ומי הקורבן. במסגרת הוויכוח הזה, בחוויה של בני הזוג, מי שהולך לטיפול, הוא זה שהפסיד והוא ה"בעייתי"; ואילו בן/בת הזוג האחר/ת הוא המנצח, הצודק והנורמלי."
"כמובן, שאף אדם לא אוהב להיות מתויג כ"בעייתי" כ"לא בסדר"." לכן, הרבה פעמים, בני זוג נמנעים מללכת לטיפול."
* * *
"בנוסף", אמרתי, "חלק מהאנשים חוששים להגיע לטיפול, ובמיוחד לטיפול זוגי, כי הם פחות מיומנים ומרגישים בנוח לדבר על הרגשות שלהם."
"וחוץ מזה, חלק מהאנשים מרגישים בבית שלהם מבודדים, כי הם מרגישים, שבני/בנות הזוג שלהם יצרו קואליציות עם הילדים שלהם כנגדם ("משולשים", בשפה המקצועית)."
"וכשהם חושבים על טיפול זוגי, הם חווים אותו כמלכודת: עכשיו, הם אומרים לעצמם, יהיה גם איש/אשת מקצוע, שיצטרף לקואליציה נגדי, שישים חותמת מקצועית שאני פגום ואשם, שצריך שינוי וטיפול, ולהסכים עם הטענות והרעיונות של בן/בת הזוג שלי, ולעשות מה שהוא/היא אומר/ת."
"במילים אחרות, מבחינתם של לא מעט אנשים, הגעה לטיפול זוגי זה כמו כניסה מרצון למארב מתוכנן כנגדם, בתוך שדה מוקשים."
"אם זו גם המציאות הפנימית של דני, מה היית עושה במקומו? קופצת על ה"מציאה" להגיע לטיפול?"
סמדר כיווצה את שפתיה.
* * *
"לכן", המשכתי, "אם תנסי לשכנע את דני להגיע לטיפול, כשאת מדברת איתו בנחת, ובגישה שוויונית, צנועה ובגובה העיניים; ותגידי לו, ברכות ובכנות (את גם יכולה להחזיק לו את היד), שאת יודעת ששניכם סובלים. שאת יודעת שגם הוא סובל, ושאת באמת לא רוצה שהוא יסבול; שיש לך כאבים גם לגבי מה שהוא עובר; שאת בעדו, ורוצה שיהיה לו טוב, כמו שלך יהיה טוב; ושאת בטוחה שיש בו דברים שהוא צריך לטפל בהם, אבל באותה המידה, גם את לא מושלמת, וגם לך יש דברים לשפר; אלא שכרגע את לא יכולה לקבל דברים מדני, וצריכה גורם מקצועי שיבחן באופן מקצועי ואובייקטיבי את המצב ביניכם, ויזהה במה את טועה, ובמה הוא טועה; מה את לא רואה, ומה הוא לא רואה; וייתן לכם כלים לבצע שיפור. כלומר, שאת לא רוצה טיפול רק כדי לתקן ולשנות את דני כי הוא פגום ואת "הבסדר"; אלא שאת באמת רוצה וחושבת שיכול להיות לכם עתיד מאוד טוב ביחד, ולחזק האחד את השנייה...".
"אז מניסיוני, הסיכויים שהוא יסכים, לבסוף, להגיע לטיפול גדלים באופן משמעותי. גם דני, כמוך, משווע לשיפור המצב הקיים, ולהקלה בסבל והמצוקה שלו."
סמדר שתקה. אח"כ לקחה אוויר, ונשמה נשימה ארוכה.
* * *
כשבועיים לאחר מכן, בתאורת הקליניקה, צבע העיניים של דני היה בעיניי חום אגוז.
