רינה, בת 67 (כל השמות בכתבה בדויים), רצתה שנשוחח, בפגישת הטיפול הראשונה, על דותן, הנכד שלה בן ה- 12; דותן הוא בן הזקונים של בנה צחור ונועה אשתו (לזוג 4 ילדים).
"המצב של דותן לא טוב. הוא הרבה פעמים לא הולך לבית הספר ולא ממש לומד. יש לו המון בעיות התנהגות: מסתגר בחדר, כועס הרבה, רב הרבה עם האחים שלו. הוא אומר שהוא וכל המשפחה דפוקים.
"ואיך ההורים?", שאלתי. רינה נאנחה. "נועה נמצאת בעולם משלה. לא באמת נמצאת בבית. חוזרת בשעות מאוחרות. עסוקה בקריירה, ולהיות מרשימה ויפה. "
"איך היא עם הילדים?", שאלתי. "היא לא איתם יותר מדי. די מנותקת".
"מי מבשל בבית, מנקה, קונה להם ביגוד, הולך לאספות הורים?" "יש להם מנקה. קונים הרבה אוכל. צחור משתדל לעשות חלק מהדברים."
"וצחור?", שאלתי. "הוא עובד קשה. ויש גם הרבה מריבות בין צחור ונועה".
"והילדים? איך הם האחד עם השני?", שאלתי. "רבים הרבה. בעיקר הם יורדים הרבה על דותן."
"ניסית לדבר עם צחור ונועה לגבי טיפול רגשי לדותן?" "כן. הם לא מעוניינים, וכועסים כשאני מנסה לדבר איתם על המצב במשפחה."
שתקתי כמה שניות, ואז אמרתי: "התמונה שמצטיירת לי כרגע היא, שדותן חווה לחצים של כל בני המשפחה. קל לאחים להוציא עליו תסכולים, כי הוא הילד הקטן, חסר ההגנה. הוא מרגיש פגום, חסר יכולת לימודית וחברתית; חסר סיכוי להשיג עתיד טוב, בודד וחסר אונים; וחווה פחדים וחרדות. הוא תופס את העולם כמקום אכזרי, לא הוגן, ומלא בכאוס. הוא מסתגר בחדר, גם כדי לא "לחטוף" מהאחים שלו, וגם כדי לברוח לעולם של מציאות מדומה באמצעות מסכים. מתחבר לך?"
רינה השפילה את מבטה, ונשכה את שפתיה.
"מה אני יכולה לעשות?"
"איך הקשר שלך עם דותן?"
"אני מסבירה לו מה הוא צריך לעשות, כדי להסתדר עם האחים והחברים בכיתה; ומנסה לשכנע אותו ללכת יותר לביה"ס ולהשקיע בלימודים."
"כדי שנוכל לגבש דרך מתאימה וכוללת כדי לעזור לדותן, אנחנו צריכים עוד לשוחח ולהבין לעומק את המצב ואת הנפשות הפועלות. אבל כדי שתוכלי לעזור לדותן כבר כשתצאי מהפגישה שלנו, אני אספר לך על מטופל שלי, אבי, שטיפלתי בו במסגרת טיפול זוגי, לפני כמה שנים."
* * *
אבי וסבתא שלו
"אבי הוא אדם קשוח. "גבר" כזה", התחלתי לספר לרינה. "הוא התייחס לאשתו באופן רומס ופוגעני מילולית. הוא קרא לה "מפגרונת", כ"שם חיבה". גם מול הילדים ובני משפחה המורחבת."
"במסגרת הטיפול הזוגי, אבי סיפר בטיפול על ילדותו הלא פשוטה: על אבא קשוח ומנוכר רגשית; ועל אמא חלשה רגשית, שלא התאמצה להעניק לילדים, במיוחד בהיבט הרגשי."
"באחת הפגישות, שאלתי אותו, האם למישהו אי פעם היה אכפת ממנו, ומאיך שהוא מרגיש. כשהחל לענות, לפתע, הוא פרץ בבכי. "בילדות שלי", הוא סיפר, "הלכתי לסבתא ז"ל מדי פעם. היא לא תמיד הבינה מה שסיפרתי לה. אבל בכל זאת, היא דיברה איתי."
"היא ליטפה אותך? נישקה אותך? אמרה לך שהיא אוהבת אותך?", שאלתי. "לא", ענה אבי. "אבל הרבה פעמים היתה אצלה חביתה עם בצל, שאהבתי לאכול".
"הקשר שלו עם סבתא והיחס שלה כלפיו, אפילו שהם לא היו ממש מדהימים, היו נקודת מפתח ונקודת מפנה בטיפול. היה לי עם מה לעבוד, כי עמוק באבי היתה צרובה האמונה – למרות ההזנחה הרגשית שחווה בילדותו – שיכול להיות, שלמישהו בעולם יהיה אכפת ממנו. שיראה את הטוב שבו. שישמח מנוכחותו. לאבי היתה מסוגלות מסוימת לתת אמון במישהו."
"מאותו רגע, אבי אפשר לעצמו בטיפול – ואפילו חתר לכך ונהנה – לדבר באופן רגשי: להביע חולשה והזדקקות; מולי ומול אשתו, המופתעת מאוד. לא ככה היא הכירה אותו."
"אבי ביקר את סבתא לו במשך 3 שנים, שבמהלכם, היא הפכה להיות אחד האנשים הכי משמעותיים אי פעם עבורו."
* * *
רינה הביטה בי, ושוב, נשכה את שפתיה. היא כבר הבינה:
"אני יכולה לבלות עם דותן, להיות איתו, להחזיק לו לפעמים את היד. לחבק ולנשק אותו. שירגיש את החום, הקרבה, והאכפתיות שלי כלפיו. שיזכור את זה לתמיד. לתת לו קצת אמון בעולם ובבני אדם. עוד קצת לשקם ולרפא את דותן שלי."
"אני צריכה לדבר איתו בגובה העיניים. רק להיות בשבילו. לא לומר מה לעשות ואיך להתנהג. הוראות הוא מקבל מיותר מדי אנשים; אבל לא חום וקבלה. את זה אין לו כמעט", אמרה, ועיניה התלחלחו.
"נכון", הצטרפתי אליה, "הוא צריך להרגיש, שלא משנה מה כולם חושבים עליו, וכמה הוא עצמו חושב שהוא כישלון – את תמיד תראי בו אדם חיובי, עם פוטנציאל ועם עתיד. מישהו שאת אוהבת להיות איתו, ושאת מחכה ומצפה לפגוש אותו."
"תרגיעי אותו. תני לו ביטחון, יציבות ואמון; בתוך הכאב והכאוס שהוא חי בהם."
וסיימתי: "יכול להיות, שאת הפירות שיצמיחו הזרעים האלו לא תזכי לראות בקרוב. אבל את יכולה להיות כמעט בטוחה, שברגע מסוים בחיי דותן, רצף המעשים "הקטנים" והנכונים שתעשי עבורו, יצטברו לכדי משמעות מאוד גדולה עבורו."
